משה מרזוק (גיל)

משה בן רחל (לבית מנשה) ולִיטוֹ (אלי) אבראהים. נולד בקהיר בט"ז בטבת תרפ"ז (21.12.1926). מדי שבת השתתף בתפילות בבית הכנסת של עדתו הקראית, וישב ליד סבו, משה בן אברהם מנשה. מצעירותו חונך לאהבת עמו וארץ ישראל, היה פעיל באימוני ה"הגנה" מלאחר תום מלחמת העולם השנייה (1945) וכן חניך בתנועת "מכבי/החלוץ". משה סיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים בבתי ספר ממשלתיים. בשנים 1949-1942 למד רפואה בבית החולים האוניברסיטאי "קַצְר אלְעֵינִי" של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה על שם פואד הראשון בקהיר, והתמחה ככירורג וכמרדים. תחילה עבד בבית החולים האוניברסיטאי (1950), אחר כך בבית החולים לעיניים בזקאזיק (1951), ולבסוף בבית החולים היהודי בקהיר. תוך זמן קצר יצא לו שם של רופא מוכשר ורגיש. בקיץ 1954 ביקש, באמצעות מכר בשווייץ, להתקבל ככירורג בקופת החולים הכללית בישראל, ובקשתו נענתה בחיוב. בשנת 1948 התקבל מידע סודי על כוונת "האחים המוסלמים" לפגוע ביהודי קהיר. צעירי הרובע היהודי (חַארַת אלְיַהוּד) התארגנו להגנה עצמית, ומשה היה מפקדם. לבקשת "המוסד לעלייה ב'" (מסגרת חשאית של הסוכנות היהודית לארגון עלייה בלתי לגלית לארץ לפני קום המדינה, ועלייה חשאית אליה משנת 1949 ואילך) ניהל בשנת תש"י (1950) את הבדיקות הרפואיות למיועדים לעלייה ממצרים. בשנת תשי"א (1951) גויס ליחידה 131 של חיל המודיעין בצה"ל. במהלך 1952 הגיע ארצה, עבר אימונים מקצועיים, הוסמך כקצין, קיבל דרגת סגן משנה (סג"ם) ושב למצרים, שם מונה למפקד השלוחה של היחידה בקהיר. בקיץ 1954 קיבלו חברי השלוחות של יחידה 131 באלכסנדריה הוראות לבצע פעולות חבלה במתקנים ציבוריים בה ובקהיר. תוך זמן קצר הם נתגלו, נתפסו, נחקרו באכזריות, נשפטו במשפט ראווה ורובם נדונו לתקופות מאסר שונות. משה מרזוק ושמואל עזאר נידונו למוות בתלייה. בח' בשבט תשט"ו (31 בינואר 1955) נתלו שניהם בקהיר. טרם עלותו לגרדום אמר משה לרב הקראי שבא לחזק את רוחו: "סעו כולכם לשם, אין לכם עתיד פה". לאחר מותם הוענקה לשניהם דרגת סגן אלוף (סא"ל) מטעם צה"ל. בא' באייר תשל"ז (19 באפריל 1977) הובאו לישראל ארונותיהם של משה מרזוק ושמואל עזר, ולמחרת יום העצמאות (ו' באייר, 24 באפריל) הם נקברו בחלקת הרוגי המלכות במרומי בית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.