בן פרחה ויהודה. נולד ביום א' בכסלו תשט"ז (16.11.1955) בקיבוץ גבעת ברנר. אח לשושנה, יצחק, חיים ורות. עד גיל חצי שנה בילה בקיבוץ, ולאחר מכן עבר להתגורר בקריית עקרון. כאשר היה בן שנה נפטר אביו ממחלה קשה, ויעקב עקר לשכונת התקווה שבתל אביב, שם גדל, התחנך והתבגר. את ראשית חינוכו קנה יעקב בבית הספר היסודי "הירדן", וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון "עירוני ט'", במגמה מקצועית. במשך ארבע שנים, בד בבד עם לימודיו ועד לגיוסו לצה"ל, התאמן בקרטה והתקדם בתחום. יעקב התגייס לצה"ל ב-10.3.1974 והוצב בחיל החימוש. לאחר הטירונות נשלח לשרת ביחידת חימוש בבסיס "בית נבאללה" אך שאף לתפקיד מאתגר יותר, וביקש לעבור לבסיס אחר. מבוקשו ניתן לו, והוא הועבר לשרת ביחידת הניסויים של חיל החימוש – יחידה האחראית לביצוע ניסויים במהלך פיתוח אמצעי לחימה ואמצעים אחרים בכוחות היבשה. במרס 1976 החל את שירותו בצבא הקבע, שירות שנמשך עשרים ושתיים שנה, עד יום מותו. עם השנים עלה בסולם הדרגות, קודם, ומונה למפקד מחסן חלקי חילוף לרכב ולטנקים, תפקיד שמילא במסירות רבה ובאהבה גדולה. בשנת 1980 נישא יעקב לבת זוגו ויולה. עשרים שנה היו נשואים, אך לא זכו לילדים. אף על פי כן, היה יעקב אדם שמח, מלא הומור, ראה את הצד היפה שבחיים והרבה להתבדח. כל מי שהכיר את יעקב הוקיר את טוב ליבו ואת רצונו המתמיד לעזור לזולת. כך, למשל, רבים זוכרים כיצד ניצל את כישוריו ואת הידע הטכני שרכש כדי לסייע בתיקוני רכבים. בראשית שנות התשעים חזר יעקב בתשובה ומאז הקדיש הרבה מזמנו לתורה ולמעשים טובים. הוא התנדב במוסדות דת ואף הקים בבסיסו בית כנסת. לכל אורך השנים עמד לצידה של אמו, וגם בזקנתה המשיך לתמוך בה. יעקב נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"א בשבט תש"ס (18.1.2000), והוא בן ארבעים וארבע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר רעיה, אם שני אחים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל-בכיר. במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב אלוף-משנה אבי הירשנזון, מפקד היחידה: "יעקב שירת ביחידתי כמפקד מחסן חלקי חילוף לרכב ולטנקים במשך עשרים ושתיים שנה. במסגרת תפקידו, הפגין משמעת עצמית גבוהה, חריצות ומסירות ללא גבול, והיה ידוע כנגד רציני ועצמאי בביצוע תפקידו. בנוסף לחריצותו ולאמונתו בצדקת הדרך, היה יעקב אדם בעל חוש הומור מיוחד, אשר אהב לעזור לחבריו, נגד מזן שלא מוצאים בכל יום. יהי זכרו ברוך." כתבו בני המשפחה לזכרו: "יקירנו יעקב, ספר שלם לא יוכל להכיל את כל אשר יש לנו לכתוב על מעשיך. אומרים שרק הוורדים הטובים נקטפים ועולים למרומים – כמה זה נכון! אתה, יעקב, האדם האציל, הטוב והבדרן שנכון תמיד לעזור לכל מי שרק זקוק, החל מאימא שהייתה זקוקה לך ושאתה ואשתך האהובה ויולה לא עזבתם אותה לרגע אחד, וכמובן נשארת קרוב אליה עד יומך האחרון. גם האחים, בני האחים, הגיסים וילדיהם, כולם תמיד סבבו סביבך ושמעו סיפורים על הצבא ועל הדת. גם כאן תמיד ידעת בדרכך המיוחדת לרתק אותנו ולקרב אותנו בצורה שגרמה לנו תמיד להיות בתחושה של עוד. חוש ההומור והצניעות שלך ליוו אותך בכל דרך, גם בהתקרבות לדת וגם בעבודה ובחיים בצבא. בצבא, כמובן, היית 'המסמר הראשי', ואת המעללים שלך שם יכולנו כבר לדקלם בין בדיחה לבדיחה. גם במסגרת רצינית כזו חוש ההומור הוביל אותך, ואת 'מבחני הקבלה' לחיילים החדשים אפשר היה לשדר בכל תכנית פספוסים (איך אפשר בלי הסיפור על חייל חדש שהגיע ונאמר לו לספור את שערות המטאטא לפני מסדר חשוב, ואחר כך 'המשבר החמור' בגלל איבוד שלוש שערות מטאטא). כמובן שגם כאן הכול היה ברוח היתולית ובחיוך שרק קירב אליך את כולם. במותך, נודע לנו עוד יותר עד כמה היית חבר טוב שעזר לכולם מקטן ועד גדול. סיפור אחד ששמענו מחבר כאשר ישבנו עליך 'שבעה' – החבר סיפר כי נסע עם אשתו וילדיו לערד לסוף השבוע. במוצאי שבת, כאשר רצה לחזור הביתה, ניסה להתניע את הרכב ולא הצליח. הוא התקשר אליך כי ידע שיש לך ידע בתיקוני רכב ושיש לך ספרים שאתה נעזר בהם לתקן רכבים. לאחר מספר עצות הרכב עדיין לא הניע, לכן ביקשת את כתובתו באמתלה שתשלח חבר שיעזור להניע את הרכב. לא עברו שעה וחצי ואתה רואה את יעקב לנגד עיניך – זה יעקב! עד היום, עשר שנים לאחר מותך, אנחנו עדיין יושבים ומספרים את כל מעשי המופת והבדיחות שלך. לא עובר יום מבלי שנזכיר אותך! כל הנכדים חיכו בכל שנה לקבל ממך כרטיסי שנה טובה שעד היום שמורים אצלם בקנאות. נזכור לנצח! ויולה, האחים והמשפחה כולה."
