משה-זדה, אהרון
אהרן, בן רבקה וגבריאל, נולד בחדרה ביום י"ט בכסלו תשי"א (28.11.1950). רק חודשים מספר לפני כן עלו הוריו ואחותו הפעוטה מפרס, והמשפחה החלה את חייה בתנאים קשים ביותר במעברת בנימינה. אחרי לידתו של אהרן עברה המשפחה למושב בנגב ומשם עלתה לירושלים והשתקעה בה. אהרן גדל וחונך בירושלים; הוא למד בבית-הספר היסודי "בית יעקב", עבר משם למוסררה, ואחרי שלמד שנתיים בבית-הספר "מעלה", החליט לעסוק בתחביבו מילדות, קשר ורדיו. אין איש יכול לומר מתי החלה אהבתו הגדולה למכשירי קשר. מילדותו היה מוקסם מהם, למד אותם ובידיו הקטנות נהג לפרק ולהרכיב מכשירים. כל מכשיר שהתקלקל תיקן אהרן במהירות ובכישרון. עלם אוהב חברה היה אהרן, הרוח החיה במסיבות ומדריך השירה בהן, חובב מוסיקה וספורט. אהרן הרבה לשחק בכדורגל ובכל שבת מיהר למגרש הכדורגל כדי לחזות במשחקי הקבוצות הירושלמיות, שהיה אוהדן המושבע. הוא היה בן נאמן ואוהב להוריו, נהג לעזור לאביו בחנותו בכל שעה פנויה, והלקוחות חיבבו אותו ואת פניו היפות. שני בני אחותו העריצו את דודם, שנהג לבלות אתם הרבה, ובשכונה היה הוא אחת הדמויות החביבות והמקובלות ביותר. אהרון גויס לצה"ל בסוף מאי 1968 והוצב לחיל הקשר. הוא התקבל לקורס אלחוט ואלקטרוניקה של צה"ל והשלימו בהצלחה בחודש יולי 1968. במשך כל תקופת שירותו בצה"ל וגם אחר-כך לא הפסיק ללמוד ולהשתלם במקצועו. הוא נשלח ליחידה של החיל, לאחר שהשלים את האימונים ונחשב בה חייל טוב, נאמן ומסור. בסוף מאי 1971, עם שחרורו מן השירות הסדיר, הוצב ביחידת מילואים. כשחזר לחיים האזרחיים התקבל אהרן לעבודה במשרד התקשורת. את שעות הפנאי שלו נהג לחלק בין העזרה בחנותו של האב ובין תחביביו השונים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לא נקרא מיד להתייצב, שכן דרוש היה במקום עבודתו. רק כעבור זמן, מששככו הקרבות, נקרא לשירות. ביום ח' בטבת תשל"ד (2.1.1974), יום אחד לפני שנכנסה הפסקת האש הסופית לתוקפה, עשה אהרן במוצב דרומית לאיסמעיליה. לפתע פתחו המצרים בהפגזה כבדה ואהרן נפגע מרסיסי קטיושה. בדרכו לבית החולים. כעבור יומיים הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, אחות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אני חסר את המילים אשר תוכלנה לבטא את שיעור אבידתכם הגדולה בנפול בנכם אהרן ז"ל. ביום רביעי, ח' בטבת תשל"ד, בשעות הצהרים, פתח האויב בהפגזת פתע על מוצבינו דרומית לאיסמעיליה, ואהרן נפגע. אהרן שירת אתנו תקופה קצרה ביותר ובמשך תקופה זו השכיל להתחבב על כל חבריו ומפקדיו בנועם הליכותיו ובאצילותו הטבעית. ימים קשים והרי גורל באו על כולנו וימים אלה תובעים מחיר נורא ויקר. אהרן נמנה עם חללי ישראל, אשר במותם הנחילו לנו את החיים. אנחנו חייבים לו ולהם חוב גדול שאין לו שיעור. הרשו לי להביע במכתב זה את צערי העמוק ואת צער כל חבריו ומפקדיו של אהרן על נפילתו. מי יתן ולא תדעו עוד דאבה".
