בן יוכבד ועוזי. נולד ביום י' באדר תשמ"ה (3.3.1985) בקריית מלאכי. אח לאיתי, אור ושקד. את ראשית חינוכו קיבל במעון שבשכונת חב"ד. עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "נצח ישראל", והמשיך לחטיבת הביניים והתיכון "מקיף עמל 1". דביר היה ילד חייכן ומלא שמחת חיים. לרגע לא נח, כאילו ידע שהחיים קצרים ועל כן מן הראוי למצותם עד תום. תמיד היה מוקף בחברים וניצב במרכז העניינים. היה חביבן של הבנות, ועל שתיים מהן ? לינוי ומיטל ? אהוב היה במיוחד. דביר אהב ספורט, ובעיקר אהב לפתח את גופו בחדר כושר, תחום שבו הגיע להישגים מרשימים. הוא היה למודל לרבים מבאי מכון הכושר של המתנ"ס העירוני, שם התאמן, ובלט בלבו הטוב והרחב. מספר יצחק יחזקאל, המדריך: "היה לו גוף גדול ומרשים, אבל הלב שלו היה עוד יותר גדול מגופו. אישיות שופעת טוב לב בצורה קיצונית. מעולם לא התנשא, מעולם לא ניסה אפילו להפגין את כוחו הרב." דביר התעניין באופנועים ובטרקטורונים, אך יותר מכול אהב לצאת לטיולים ? עם המשפחה במשאית הגדולה של אביו, או עם חבריו הרבים. בכושר המנהיגות הטבעי שניחן בו הוביל את כולם אחריו, ארגן ויזם פעילויות, והיה האחראי הראשי על המנגל. דביר היה הליצן שבחבורה, אהב להתחפש ולהצחיק את כולם, והחברים בכיתה תמיד חיכו שיספר עוד בדיחה או צ'יזבט. "הוא היה לא רק בחור יפה תואר, הייתה לו נשמה יפה עוד יותר. מלאך שופע טוב לב," סיפרו חבריו. ומוסיפה רכזת הכיתה: "למדתי לגלות שמאחורי החזות הקשוחה מסתתרת נשמה עדינה וטובה שרק מחכה לחום ואהבה. היית טוב לב, מכבד ואוהב, ותמיד נתת מכל הלב. רגשות מכל סוג היו אצלך בעלי עוצמה." אהבתו של דביר לחיות לא ידעה גבול, והייתה נתונה בעיקר לציפורים ולתוכים. בחצר ביתו בנה כלוב לתפארת, שכלל ופיתח אותו, עד כי נדמה כי יצר "מיני ספארי". דביר הוקיר את המורשת היהודית ואת תלמוד תורתו, ולא נפקד מקומו מבית הכנסת ומשיעורי תורה. מדי בוקר הניח תפילין, התמיד לעשות קידוש של שבת, והיה מקור לנחת ולגאווה למשפחתו. היה בן למופת ואח אוהב, ושימש כיד ימינה של אמו בעבודות הבית. אם צריך היה לצבוע, לנקות, לתקן או לכסח את הדשא ? מיד היה נוטל את המושכות לידיו ומבצע את הדרוש. הוא היווה אוזן קשבת, יד מחבקת ומלטפת וכתף תומכת, והיה כעוגן למשפחתו ולחבריו. בטרם התגייס ערך דביר טיול טרקטורונים מאתגר. סיפר דודו שחר: "כמו בכל שנה בחופשות ארוכות ? פסח וסוכות במזג אוויר פורח, אני, דביר והחבר'ה היינו נוסעים לטיול טרקטורונים. דביר היה בין הראשונים להוביל את הקבוצה, צחוקו וחיוכו נגעו בכל חבר וחבר." במסיבת הכלולות של האח איתי היה דביר שמח, זורח ומאושר. כתבה הגיסה לירז: "דביר, לי היית לא רק גיס, גם חבר בנפש ובנשמה. בכל בעיה לי היית עוזר ומקשיב בהבנה. תמיד תמכת ועודדת כי אותי אהבת." דביר התגייס לצה"ל ב-21.10.2003 ושירת ביחידת החימוש המרחבית של פיקוד המרכז. מפקדו, רב-סמל מתקדם גדי לוי, מעיד: "דביר היה חייכן, תמיד לקח את הכול בקלות ואהב לעזור ולתרום. דביר ביצע כל משימה שהוטלה עליו על ידי מפקדיו על הצד הטוב ביותר, וגם בפלוגות האחרות הכירו אותו ואהבו אותו מאוד. דביר היה בחור שומר מצוות, שקט, יפה תואר, חזק וחסון, עם חיוך שובר לבבות." "כשאגדל אהיה קפיטן," הצהיר דביר בילדותו, ומדי שנה בשנה היה מתחפש בפורים לחייל: שנה אחת התחפש לחייל המשרת בחילות הירוקים, בשנה אחרת לנציג חיל הים, ואף את מדיו של חייל אמריקאי במארינס לבש. אך חייו של דביר נגדעו ואת חלומותיו לא זכה להגשים. דביר נפל בעת שירותו ביום ט"ז בניסן תשס"ה (25.4.2005) בתאונת דרכים. היו אלה ימי חג הפסח, ודביר, שחזר מאילת, שם ביקר את חברתו שנפשה במקום, עשה את דרכו חזרה לאזור המרכז. בכביש הערבה, סמוך ל"מפגש כושי", התנגש מסיבה שאינה ברורה באוטובוס, ונהרג במקום. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית מלאכי. הותיר הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. משפחתו של דביר ערכה חוברת לזכרו המאגדת תמונות מתקופות שונות בחייו, דברי בני משפחה וחברים. החוברת נושאת את הכותרת "ובכל מקום בו ייבנה מקדש מעט יהא הוא דביר". כתבה אמו: "היית עמוד התווך, היית מקור של ביטחון. תמיד סמכתי עליך, ולו לרגע לא היה בי חשש שמשהו יכול לקרות. … תמיד היית לכולם, וגם לנו ההורים, כמו אבא ואימא. … תמיד איש הבית היית, ידך בכול, בסיוד, בתחזוקה, בגינון. האוכל והחפצים במגע ידך, תמיד קופצים למקומם, בארון, במקרר, במזווה. … ופתאום, הכול כאילו עומד במקום, שום דבר פתאום לא זז. … תמיד היית רץ ומספיק לעשות, לראות. להיות בכל המקומות. והמעשים שכאילו צריך שנים רבות לעשותם, עכשיו אני מבינה למה לא ישבת רגע אחד במנוחה, מהלימודים רצת הביתה, ומשם לחדר כושר, ומשם לחברים ולחברה. בחופשות עבדת בכל עבודה מזדמנת, רצית לטעום מהכול. חברים היו לך מכל הסוגים והמינים, היית פעם דתי ופעם לא. חוש הומור היה לך, אהבת צחוקים ולעשות חיים, ובכל אירוע כיכבת בריקודים. בכל הזדמנות שלך יצאת לטיולים. דביר יקר שלי, נשמה שלי. רק התחלת לטעום את טעם החיים, רצית לתפוס את כל העולם, ובשיא אושרך, כאילו ידעת שהזמן קצר, הלכת מאתנו. … אתה נמצא אתנו בכל פינה ועשייה. הזיכרונות, החיוך, דמותך, והצחוק שלך המתדהד לי באוזן. טוב לבך ונתינתך האין-סופית, מלווים אותנו ומעצימים את גודל האסון." כתב אביו: "בני שלי יקר, אני כל כך מתגעגע. לצחוקים, ליד שנתת לי. ללכת למקום אחר, רגוע, שקט יותר. 'תעביר אותה', אמרת. מלאך שלי, נשמה. נסענו ביחד הרבה לצפון ולים המלח. צוחקים, שרים ומוחאים כף במשאית. עושים מנגל ומזמינים את כל החברים. מלא שמחת חיים היית. ועכשיו, ספר תורה נכתב לזכרך. כיום נשארה תמונתך על המקרר: ישר, זקוף, מחייך. אני מנשק אותך כל הזמן בלכתי ובבואי. אתה תמיד בלבי בכל רגע ושנייה. לאן שאני הולך ובכל מעשיי תמיד נזכר בך, חסרונך כל כך מורגש. כמה טוב היה אם עדיין היית עמנו." כתבה מיטל, החברה: "דביר אהובי, הכרנו זה את זו זמן קצר מאוד, אך במקרה שלנו הזמן התארך כמו בספר תהילים ? יום אחד כאלף ימים. הקב"ה בירך אותנו באהבה נפלאה ומיוחדת שתמלא אותי עד סוף ימיי. תאונה אכזרית וקטלנית קטפה אותך בעוד מועד ואתה פרח רענן שטרם זכה ליהנות מתענוגות החיים. בזמן הקצר שהיינו יחד הענקת לי את מלוא האהבה. הפינוק והנועם שכל בחורה חולמת לקבל בחייה. בכל יום שעובר כאבי גובר, והחור שבלבי נפער יותר ויותר. לעולם לא אשכח אותך, אהוב לבי, ולנצח אנצור אותך בנשמתי." כתבה הדודה נורית: "בחור יפה כל כך / בין מלאכים הלך אל מרום / ובדממה נשמע קול אמו, לבו דום. / אל אלוקי מרום הגיע בן חדש היום / ולא ידע מדוע נבחר הוא להיות / אמר שלום לעד ועצם את שתי עיניו. // דביר המלאך, טרם נאמין כי אתה אינך. / הן טוב ואמיץ היית, ומדוע זה הלכת. / חיוכך המקסים ושפע החיים / כיסופים / תקוות ואהבות של בן עשרים. // ? / כי אביבים לך זה מניין הנרות / בן עשרים נשארת, גם בשנים הבאות. / ובאביב שהכול פורח חדש ומלבלב / סביב בחולות פרחה השיטה פרחו גם החרציות. / ואפשר כי נשמתך פרחה עמהם ופניך פני מלאך. / ובכל מקום בו ייבנה בלב אוהביו מקדש מעט / יהא הוא דביר!" במלאות שנה לנפילתו, כתב האח איתי: "עברה כבר שנה והפצע אינו מגליד. מאז שהלכת לבלי שוב נוצר חלל גדול בלבי שמסרב להתאחות. אין יום שבו אני לא חושב עליך ומתגעגע אליך. הגעגוע צורב בלבי ובנשמתי. חסרים לי הצחוקים שלנו והטיולים המשותפים. הריבים הקטנים שאחריהם היינו מתפייסים. לא אשכח איך תמכת בי ועזרת לי בשעותיי הקשות. איך טיפלת במכאוביי והיית להם למזור. ואני, לא הספקתי אפילו להגיד לך תודה, אחי היקר, האהוב. איך שמחת בחתונה שלי ובלטת מבין כל החוגגים. שמחת חייך סחפה את כולם והאירה את כולם באור זוהר. ועכשיו, המועקה משתלטת עליי והמחשבות עליך מתרוצצות בראשי. מה קורה אתך שם למעלה, האם אתה צופה בנו? כל כך קשה לי והפצע אינו מגליד." כתבה האחות אור: "דביר, האח שהיה בשבילי הכול! ? אני כל כך מתגעגעת לצחוק שלך, לרעש שלך ולצעקות שלך. הייתי רוצה שתחזור אלינו להיות אתנו ושנהיה שוב משפחה מאושרת. כל כך כואב לי שאתה לא פה ?. עכשיו, כשאתה לא פה, הבית כל כך שקט ושונה. יש אווירה אחרת, לא כמו בכל בית אחר. ? אוהבת אותך בלי סוף ומתגעגעת המון." בטקס יום הזיכרון תשס"ו הקריא שקד, האח הצעיר, את שירו של אברהם חלפי: "תחילה בוכים אחר כך הבכי מתאבן / אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד / את נפילת הבן. // ואין אומרים דבר / אנו מדברים על גשם ועל מה נשמע / ועל משהו עוד, ועוד על משהו / והאוזן בין כה לא תשמע. // שותקים / וקמים מן הכיסא ויושבים וקמים שוב / ויודעים דבר אחד וחשוב / לא ישוב." במקום התאונה בכביש הערבה, בקילומטר ה-104, הוקם גלעד לזכרו של דביר. לזכרו של דביר נערכת בכל שנה תחרות "האיש החזק בדרום". ספר תורה נכתב לזכרו והוכנס לבית הכנסת בקריית מלאכי.
