מרקו, צבי (צביקה)

בן גיזלה (טובה) ודב. נולד ביום ט"ז באב תשט"ז (24.7.1956), במושב לימן שבגליל המערבי. בן שלישי למשפחה בת ארבעה ילדים, משפחת חקלאים עובדי אדמה. צביקה למד בבית-הספר היסודי "בצת", שבמושב בצת ובבית-הספר התיכון "יד נתן" בעכו, במסגרת הפנימייה של חיל החימוש. היה ילד חביב, מפונק ומטופח על ידי שלוש אחיות, נער שובב, מוקף חברים וידידים. בחודש פברואר 1974, גויס צביקה לשירות חובה בצה"ל. בתום מסלול הטירונות, הוצב לחיל החימוש. לצביקה היו כישורים טכניים גבוהים, ולכן נשלח להרחבת הכשרתו המקצועית בקורס מכונאי טנקים ובקורס מכונאי ברדלס. הוא קיבל דרגת רב"ט ונשלח לשרת בסדנת הגיס של חיל השריון בסיני ובהמשך, בסדנת הגיס בבקעה. בשנת 1977, שוחרר צביקה משירות חובה והצטרף לשירות בצבא הקבע. בחוות הדעת על חוגרים, כתבו מפקדיו: "מקצועי בתחומו ומסוגל לקדם פרויקטים. בעל יוזמה אישית ואחראי בתפקידו, מעוניין ללמוד ולהתקדם בהכשרתו ובמקצועו וללמד אחרים מהידע הרב, שרכש. רגיש ואחראי לרכוש צה"ל". צביקה התקדם בסולם הדרגות הפיקודי עד דרגת רס"ר. עם שחרורו מצה"ל, בשנת 1981, חזר לכפר הולדתו והקים בית ומשק חקלאי. לדברי אנשי המושב היה צביקה איש אדמה אמיתי, שהקים משק חקלאי למופת. בשנת 1984 נישא צביקה לחברתו שרה. המשפחה התרחבה כשנולדו הבנות טובה ואורטל. טובה נושאת את שם אמו של צביקה. בשנים 1991-1993 כיהן צביקה בתפקיד יו"ר הוועד של הנהלת המושב. את תפקידו מילא בנאמנות, באחריות ובמעורבות מרבית. ביום 14.11.1993, נקרא צביקה לשירות מילואים פעיל. במהלכו, ביום ה' בכסלו תשנ"ד (19.11.1993), נפל בעת שירותו. צביקה נספה בעת שהיה בחופשה מיחידתו. הוא ירד למטע האבוקדו לגזום את צמרות העצים, נגע בענף שצמרתו נגעה בחוט חשמל, והתחשמל למוות. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר לימן, ליד הוריו. הותיר אחריו רעיה – שרה, שתי בנות – טובה ואורטל, ושלוש אחיות – רבקה, לאה וזהבה. בן שלושים ושבע היה צביקה בנופלו. במושב לימן, בו נולד צביקה, גדל, התחנך וחי כל ימיו, הקימו בני משפחתו גן משחקים לילדים ובו פינת הנצחה לזכרו.