מרקוס, יהודה

בן חנה ושלמה, נצר לר' עקיבא אייגר. נולד בי"א באדר תרע"ב (29.2.1912) בהמבורג, גרמניה. למד בבית-ספר יסודי ובגימנסיה הריאלית ועם סיום לימודיו התיכוניים פנה ללימודי הרפואה. היה חבר בתנועות הנוער "הבונים" ו"החלוץ" והיה מנוי וגמור עמו לעלות לארץ-ישראל ולהיות רופא בקיבוץ. ואולם כעבור חמש שנות לימודים, אף שהצטיין בהם, הוכשל בשל יהדותו. מאותה סיבה עצמה לא ניתן לו לסיים הכשרה במקצוע המכונאות. הימים ימי עליית היטלר לשלטון וגם בהמבורג עיר מגוריו החלו להתנכל ליהודים. יהודה עבר בהצלחה קורס לג'ודו והנחיל את ידיעותיו בקרב בני-נוער יהודיים. כחבר הנהגת "החלוץ" העלה ארצה בשנת 1936 קבוצה של "עליית הנוער" בדרך-לא-דרך. כמו כן יזם הכשרה ימית תוך התקשרות עם חברת אניות, והכשרה זו סייעה אחר-כך הרבה ל"הגנה" בארץ-ישראל. במהלך פעולתו זו שהה זמן קצר בארץ וכשחזר לגרמניה נתמנה במסגרת פעילותו בתנועת "הבונים" למרכז הגליל בצפון-מערב המדינה ועשה לילות כימים כשהוא עובר ממקום הכשרה אחד למשנהו. בשנת 1938 עלה לארץ כדי להשתקע בה עם אחרוני מדריכי "הבונים", עבר תקופת הכשרה בקיבוץ גבעת חיים – יחד עם חבריו שיסדו אחר-כך את קיבוץ גלעד – ואחר-כך התגייס לחיל הנוטרים. כמומחה לג'ודו שימש מדריך ארצי והשקיע עמל רב בגיבוש שיטה אחידה ושימושית במקצוע שעמד ללוחמים במבצעי קרב בתנאים של מחסור בנשק. גם השתתף בחיבור של ספר-עזר בשם "ג'ודו שימושי" וספר זה שימש ברבות הימים גם את צה"ל. כיוצא גרמניה ראה יהודה מחובתו להתנדב ל"מחלקה הגרמנית" של הפלמ"ח בתקופת שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי. כאשר גוייס חלק מן המחלקה ל"בריגדה היהודית" נפסל יהודה מטעמי בריאות. הוא המשיך להדריך בארץ בעשרות קורסים ובהם גם קורסים למדריכי גדנ"ע. באחד מקורסים אלה, שנערך בקיבוץ רוחמה, נפל תוך מילוי תפקידו מכדור תועה, ביום י"א בתמוז תש"ה (22.6.1945). בן 33 היה במותו. הוא נקבר בסתר בקיבוץ רוחמה, ובפברואר 1947 הועבר ארונו לקיבוץ ניר-דוד (תל-עמל). הניח אשה ותינוקת בת שבועיים. על מצבתו, תחת סמל הפלמ"ח – ללא כתובת בשל תנאי המחתרת – חרתו חבריו: "ללמד בני יהודה קשת". במלאת עשר שנים למותו הוציא קיבוץ ניר-דוד חוברת לזכרו