מרקוביץ, יעקב

בן שרה-חיה וצבי, נולד ביום ח' בטבת תרפ"ב (8.1.1922) בעיר סלומניקי, פולין, למשפחה בת שישה בנים ובנות. הוא למד בבית- הספר היסודי שבעירו ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-ספר מקצועי שם. מנעוריו היה חבר בית"ר. בתקופת השלטון הנאצי, בשנת 1942, נלקחו ההורים, הבנות התאומות והאח הצעיר על-ידי הנאצים למחנות ההשמדה וכולם נספו בשואה; יעקב ואחיו מאיר נלקחו למחנה-עבודה גרמני וכעבור זמן קצר נשלחו לאושוויץ. יעקב נותר בחיים ורק אחרי ניסיונות אחדים הצליח לעלות בשנת 1947 על סיפונה של האונייה "בן הכט" כשעליה 600 מעפילים נוספים. האונייה נתפסה על-ידי הבריטים והוחרמה ויעקב עם חבריו למסע הועברו למחנות-המעצר בקפריסין. ב-20.4.1948 הגיע יעקב לארץ-ישראל וכחבר בית"ר הצטרף לכוחות האצ"ל עד שהוקם צה"ל ואז הצטרף לחטיבת "אלכסנדרוני". השתתף עם גדודו במבצע "שוטר", שמטרתו היתה לפתוח את כביש חיפה-תל-אביב, שהתחבורה בו היתה בלתי אפשרית בשל חסימתו על-ידי תושבי "המשולש הקטן": הכפרים עין-א'זאל, ג'בע ואיגזים. בסוף יולי 1948 השתלטו כוחותינו על שלושת הכפרים בסיוע תותחים ומרגמות. כשנסתיימה ההשתלטות ירו התותחים בשגגה עוד מספר פגזים על הכפר עין-א'זאל, ואחד הפגזים נחת על הכיתה של יעקב, שנפצע אנושות ומת מפצעיו בבית-החולים בטרם הצליח אחיו – שלחם אז בנגב – להגיע אליו בעודו בחיים. יעקב נפל במבצע "שוטר", ביום כ"ג בתמוז תש"ח (30.7.1948) והובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה. במכתב התנחומים שקיבל אחיו ממטה חטיבת "אלכסנדרוני" נאמר: "… יכול אתה להיות גאה באח כזה אשר ידע ללחום עד הרגע בו נפל".