מרציאנו, אורי

בן מדלן ומשה, נולד ביום ב' בכסלו תשט"ו (29.11.1954) ברחובות. אורי החל ללמוד בבית-הספר היסודי "ביאליק" בלוד, וסיים את לימודיו בבית-הספר המקצועי "אורט" בלוד במגמת מסגרות מכנית. הוא עבר קורסים בהתעמלות קרקע והשתייך לנבחרת התעמלות הקרקע של עיריית לוד. אורי נטל חלק בתחרויות ארציות שונות והישגו הטוב ביותר היה בשנת 1969 כאשר זכה בתעודה ובמקום הראשון באליפות ישראל בהתעמלות קרקע. לאחר השתלמות שעבר במכון וינגייט היה למדריך ספורט והופיע עם חבריו הספורטאים בכל ליל יום העצמאות במופע של התעמלות קרקע. אורי גוייס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1973, וכבעל מקצוע צורף לחיל-החימוש. לאחר שעבר קורס נשקים הוא הועסק בהדרכה, אך הועבר – לפי בקשתו – ליחידת שריון ועסק בתחזוקת הטנקים. אורי השתתף במלחמת יום הכיפורים, והוענק לו אות המערכה. בהגיע זמנו להשתחרר, צויינה התנהגותו בתעודת השיחרור כ"טובה מאד", והערכת מפקדיו היתה כי הוא "חייל טוב, ממושמע, יעיל ומסור, אחראי מאד בעבודתו". בתחילת אוגוסט 1967, שוחרר מהשירות הסדיר. את פרנסתו הוא מצא במקצועו – מסגרות מכנית. אורי ניהל את "מסגרות אורלי". בזמנו הפנוי עסק בהדרכת נוער מנותק והעסקתו כשוליית מסגרים. בנוסף שימש כמדריך ספורט במועדון השכונתי "אחווה", ומצא לו זמן להתעסק בתחביביו: ציד, דיג, איסוף בולים וכן פריטה על גיטרה בקונסרבטוריון העירוני. אורי נשא לאישה את דינה ובסוף ינואר 1982, כחצי שנה לפני נופלו, נולדו להם שתי בנות תאומות, טל וסיון. כשהחל מבצע שלום הגליל, נקרא אורי לשרות מילואים. ביום החמישי למלחמה, י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982), נפל סמל ראשון אורי בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל בקרבת הכפר ליביה והובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית שבבית הקברות הישן בלוד. הוא השאיר אחריו אשה ושתי בנות, הורים ושני אחים. במכתב התנחומים למשפחה השכולה ציין ראש הממשלה כי אורי "היה חייל מסור, ממושמע, תיפקד ביעילות רבה בשעות הלחימה, בעל מקצוע מעולה". לאחר נופלו, שונה שם המועדון השכונתי "אחווה", והוא נקרא מעתה "מועדון-אורי על-שם אורי מרציאנו". במועדון מתנהלת פעילות חינוכית ענפה. אחת מהפעילויות היא פיתוח והעלאת כושרם הגופני של צעירים המתעתדים להתגייס לצה"ל. החל משנת 1984 מתקיים במועדון, מדי שנה, טורניר בקט-רגל המכונה "המונדיאל הקטן" לזכרו של אורי מרציאנו.