מרנין (מרקוביץ), יוסף

בן גרשון וגולדה. נולד ביום כ"ג באייר תרפ"ג (9.4.1923) בבוקרשט, בירת רומניה. שם סיים בית-ספר עממי והמשיך את לימודיו בבית-ספר מסחרי. בעת מלחמת-העולם השנייה נשלח, עם רבבות יהודי רומניה, לעבודה מפרכת במחנות-העבודה בטרנסדניסטריה, סמוך לחזית הרוסית. רוחו האיתנה עמדה לו להתגבר על התנאים הקשים ולהיותר בחיים. בתום המלחמה חזר לבוקרשט והתפרנס כבעל ספרייה בעיר – עד שנפתחה לפניו, בשנת 1947, אפשרות לצאת מרומניה ולנסות לעלות לארץ-ישראל כעולה 'בלתי-ליגאלי'. אניית-המעפילים נתפסה על-ידי הבריטים ונוסעיה הוגלו לקפריסין. בקפריסין שימש כמורה לעברית. לאחר קום המדינה זכה והגיע למולדת. בפברואר 1949 גויס יוסף לצה"ל, שאליו קשר מאז את גורלו עד ליום-מותו. משסיים, בשנת 1951, את שירות החובה, נכנס לעבוד במחסני חיל-החימוש בצפון הארץ, כעובד אזרח. בסוף שנת 1955 נענה לפניית הממונים עליו, שראו בו 'איש-מפתח באפסנאות', והוא חתם לשירות-קבע, בדרגת סמל. עם שינוי מעמדו המשיך להוכיח את מיומנותו הרבה במקצוע וזכה לשבחים רבים מפי מפקדיו. באפריל 1958 קיבל מכתב-תודה ופרס-עידוד כספי על תרומתו לייעול ולחיסכון בצבא, והומלץ להעלותו בדרגה. בעוד הוא ממלא למעשה תפקיד של סגן, קצין-אפסנאי, הועלה בפברואר 1961 לדרגת רס"ר. סיים בהצלחה קורס השתלמות של פקידי-מטה. התמחותו העיקרית היתה בטיפול בציוד טכני ובחלפים. 'יוסקה' שבה את לבם של מפקדיו וחבריו לא רק בזכות ידיעותיו הטכניות ובהיותו "יעיל בעבודה, קפדן ודינמי", כדבריהם. הוא נתגלה להם גם כאדם ישר, הגון, שקדן, מחונן בכושר-החלטה ובעל יכולת למלא כל משימה שהטילו עליו במסגרת שירותו, כשנאמנותו לצה"ל אינה מוטלת בספק. עם-זאת, היה בעל הומור, שידע להתחבב על סביבתו וגם הוכיח כושר-מנהיגות. ביום ח' באלול תשל"ד (26.8.1974), כאשר חזר מתל-אביב, בה שהה בתוקף תפקידו, לבסיסו בצפון, נפל קרבן לתאונת-דרכים קטלנית. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. הניח אחריו אישה ובת.