מרמור, שלמה

בן חיה-ינטה ונחמן, נולד ביום י"ב בתשרי תרפ"ט (26.9.1928) בעיר וישאו, רומניה ולמד בבית-ספר יסודי. בהיותו נער צעיר פרצה מלחמת-העולם השנייה והוא נתגלגל למחנות-ריכוז שונים ופעמים אחדות היה על סף המוות, ועד לפתחם של כבשני אושוויץ הגיע, וניצל בנס. מנעוריו שאף לעלות ארצה. כשנפרד מאמו במחנה- ההשמדה היא ברכה אותו כי יזכה לעלות לארץ ושיראה בגאולת העם. עם תום המלחמה עלה לארץ בשנת 1947 מברגן-בלזן. משאלתו הראשונה עם בואו היתה להצטרף ל"הגנה". "לא לשם ביזנס באתי" – אמר לאחיו – "כי אם להשתתף בשחרור המולדת". כשנתקבל בירך "שהחיינו" על זכות זו. שלמה הצטרף כחבר ל"הפועל המזרחי". כשיצא צו הגיוס לבני גילו היה מראשוני המתייצבים. עדיין לא היה מסודר, אך הוא העדיף את טובת המולדת על ענייניו הפרטיים והיה גאה כי הוא, שריד מחנות-ההשמדה, הצטרף ללוחמים. שלמה שירת בגדוד בחטיבת "אלכסנדרוני". ידע לשאת באחריות, והיה אהוב על מכריו בשל כנותו והתנהגותו המופתית. בתחילת דצמבר 1948 הועבר לנגב. בעת מבצע "חורב" נערך מבצע "חיסול" נגד "כיס פלוג'ה", שבו היתה נצורה חטיבה מצרית. ההתקפה נערכה על אגפו המזרחי של ה"כיס", באזור עיראק אל-מנשיה. כוחות "אלכסנדרוני" פרצו לכפר מדרום והשתלטו על חלקו, אך הסתערותם על התל שמצפון לכפר נהדפה. בינתיים התאוששו המצרים, תקפו נגד ואילצו את כוחותינו לסגת. חלק מהכוח נלכד בתוך הכפר. בקרב זה נפל, ביום כ"ו בכסלו תש"ט (28.12.1948). נקבר בפלוג'ה. ביום י"ז בכסלו תש"י (8.12.1949) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.