מרמור, דויד

בן רייזל ויעקב, נולד בשנת 1923 בעיר טורנלה, רוסיה הקרפטית (צ'כוסלובקיה) להורים עמלים שומרי-דת. הוא למד תורה ותלמוד מילדותו, ובהיותו בן 12 נתקבל לישיבת "שורני" הנודעת והמשיך בבלשדירמאט. שם התפתח ברוחו והיה ראשון התלמידים ב"ישיבה". דויד אהב לצאת ליער הסמוך לביתו וההתבודדות בחיק הטבע הביאתהו להתעמקות דתית. הוא אהב ספורט והיה שחקן כדורגל מעולה. בתקופת "בין הזמנים", כשחזרו בחורי ה"ישיבה" לביתם לנוח מעט, עבד כל עבודה קשה וסייע להוריו. תמיד היה עליז-רוח וכונה "דויד הבדחן". בימי הכיבוש הגרמני נכלא בגיטו ועם כל הגברים שבגיטו נשלח למחנה-עבודה הונגרי. גם שם היה אדם מרכזי בחברה. במחנה חלה בדלקת ריאות והועבר לבית-חולים צבאי, ובהחלימו נשלח לעבר גרמניה. הרוסים כבר היו קרובים, וכשעברה השיירה ליד כפר נידח, ברח והסתתר אצל איכר במשך שבועות מספר עד בוא הרוסים. הוא היה הראשון שהגיע לעיירתו אחרי השואה. בבית מצא חורבן וגויים שונאי יהודים. החליט לנקום במשמידי עמו ומשפחתו ובעזרת הרוסים אסר כמה נאצים והענישם. דויד לא הסתפק בכך והתגייס לצבא הצ'כי (ללגיון שהגיע מרוסיה) ולחם בחזית נגד הגרמנים. בתום המלחמה עבר לבודפשט. שם פגש את אחיותיו שחזרו ממחנה- ריכוז בגרמניה. הוא לא חזר עימן לצ'כיה כי החליט לעלות לארץ-ישראל. שוב עבר את הגבולות מהונגריה לאוסטריה וגרמניה והצטרף לקבוצת נח"ם (נוער חלוצי מאוחד), שהיו בה אנשים דתיים לא-מעטים, שנקראו "נח"ם דתי". בחודש דצמבר 1945 יצאה הקבוצה לברגן-בלזן וניסתה להגיע לריכוז חלוצי בבלגיה כדי להעפיל ארצה, אך ליד הגבול נתפסו והיו עצורים כמה חודשים בבית-הסוהר בהמבורג יחד עם אסירים גרמנים. סבלו תלאות ורעב ונחקרו קשות בעניין ארגון ההעפלה, אך החזיקו מעמד. אחרי מאמצים רבים שוחררו והועברו ללנדסברג. שם פגשו הדתיים ביצחק בן-סירא מכפר עציון ושמעו מפיו על הקבוצה הדתית. בדרך העפלה אחרת הגיעו לאיטליה. דויד הצטרף לקבוצת "בני-עקיבא" ויחדיו יסדו קבוצת הכשרה "אילה" בווילמדונה ושהו בה 4 חודשים. דויד נקלט יפה בחברה וגילה פעילות תרבותית-תורנית. בחודש אלול תש"ו (1946) העפיל ארצה באונייה "כ"ג יורדי הסירה", וגורש לקפריסין. גם שם לא נפל ברוחו וכתב מכתבי-עידוד לחבריו במחנות בגרמניה. הוא עסק בלימוד עברית וניצל זמנו להשתלמות. אחר שבועות מספר היה הבחור ל"צבר" לכל דבר. השליחים מן הארץ הכירו בכשרונותיו החינוכיים ובהשפעתם היה למדריך "בני-עקיבא" בכפר-הנוער הדתי בקפריסין. בו בזמן המשיך בשיעוריו בלימודי היהדות בקבוצת "אילה". בחודש פברואר 1947 שוחרר מקפריסין ועלה ארצה. הוא הצטרף לכפר עציון ונכנס בקלות למסלול חיי הקיבוץ. היה עגלון חרוץ ובונה טירסות נאות, ומן האהובים בחוג הדרמטי של הקבוצה. ככל ששהה במקום כך התקשר אליו. "ה' הוא שהביאני הלום, והוא יעזור לי להשתרש באדמה הקדושה הזאת", כתב במכתביו. היה בפל"ם של המשק, השתתף במרץ באימונים ויצא לתפקידי שמירה ואבטחה. בימי הקרבות היה רץ-מקשר בקטע המערבי של הכפר ומילא את המשימות בזריזות ובמסירות רבה, ולבו סמוך ובטוח בניצחון הסופי. דויד נפל בפרוץ שריוני האויב לשער המשק ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר, עם שאר חללי גוש עציון, למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.