מרכס, אריה

בן אריך ומולי. נולד ביום ד' באדר א' תשי"ז (5.2.1957) בקיבוץ בית-העמק שבאזור געתון. כשהיה בן שנה-וחצי, עברו הוריו למושב תימורים שבלכיש-צפון. למד בבית-הספר היסודי 'מבואות' שבבאר-טוביה. בשנת-הלימודים השביעית עבר לחטיבת-הביניים בבית-הספר התיכון האזורי שבבאר-טוביה והמשיך את לימודיו התיכוניים במגמה הביולוגית. היה שנים-מספר חבר בגדנ"ע. אריה היה תלמיד ממושמע ושקדן, ולא חסך כל-מאמץ כדי להצליח בלימודים ולזכות בציונים גבוהים. הוא היה נער צנום ונראה צעיר בכמה שנים מכפי גילו האמיתי. בגוף צנום זה שכנה נפש עשירה ומגוונת. אחת התכונות הבולטות באופיו היתה כוח-הרצון הבלתי-מצוי שלו להתגבר על כל מכשול שניצב בדרכו. את מה שחסר בכוח פיסי השלים בכוח הרצון העקשני. תכונה זו באה לידי גילוי בבית-הספר ולאחר-מכן בצבא. עוד בשנות-הלימודים הראשונות נתגלתה באריה נפש פיוטית ורגישה. השירה והפרוזה היו קרובים ללבו יותר מאשר הניסויים הביולוגיים והחישובים המתמטיים. בכתיבת חיבורים הוצב, על-ידי המורים, כדוגמא לחבריו. במכתביו הרבה להפליג בתיאורי נוף, שנחשפו לעיניו בטיולים ובמסעות. אף-על פי שביתו בית חילוני היה, פיתח, מיזמתו שלו, חיבה עמוקה למסורת. במיוחד אהב את אווירת ליל השבת ואת הזמירות לכבודה. אפילו ביקש הזדמנויות להתפלל בבת-הכנסת. אחד מחבריו מספר, כי ימים ספורים בטרם מותו – היו אלה הימים שלפני ראש-השנה – הלך אריה עמו לבית-הכנסת ושם הציג לו שאלות בדבר העולם הבא והישארות הנפש, לאחר שזו נפרדת מן הגוף. אריה היה נוח לבריות ולא רב עם איש. אך כאשר נתקל באי-צדק בולט, לא יכול היה להבליג ומחה בכל-פה, וכן פעל כדי לתקן את המעוות. בסוף יולי 1975 גויס אריה לשירות הסדיר במסגרת הנח"ל. לאחר הטירונות צורף לקורס-מ"כים, אך בגלל תאונה, שגרמה שבר ברגלו, נאלץ לנטוש קורס זה. הוא עבר להיאחזות חרובית שבחבל אל-עריש ועשה שם חודשים-מספר. הוא היה מאושר במקום זה וכבן מושב, עם רקע חקלאי, הקים במקום השומם גן-ירק. יכול היה להישאר במקום זה, אך גמר-אומר לשוב לקורס-מ"כים ולהוכיח את יכולתו הצבאית. כדרכו, התגבר על המגבלות הפיסיות, ובמכתבים ששלח הביתה, השתבח בעובדה, שהוא נושא את כלי-הנשק הכבדים ביותר ושהוא עוזר לחברים להתגבר על תלאות המסעות. ככל שהעמיסו עליו כלי-נשק כבדים יותר, כן רבתה גאוותו ומלאה מידת-סיפוקו. בעת אחד האימונים בקורס-המ"כים נקפדו חייו של אריה. הוא נפל במילוי תפקידו – ביום כ"ו באלול תשל"ו (20.9.1976) הובא למנוחת-עולמים באדמת מושב תימורים. השאיר אחריו הורים ואחות. במכתב-תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "אריה היה חייל בעל רצון עז להצליח במילוי המשימות שהוטלו עליו. כחייל התחבב על חבריו ומפקדיו בהתנהגותו ובמעשיו".