מרכוס, עובדיה

בן בינה ויעקב, נולד ביום ט"ו באדר א' תרע"ג (22.2.1913) בעיר חסקובו, בולגריה ולמד בבית-ספר יסודי. בשנת 1932 עלה ארצה. בשנים הראשונות לחייו בארץ עבד בעבודות-כיבוש בחקלאות וכן בריצוף – מקצוע שעסק בו עוד בבולגריה. אחרי-כן היה אחד ממארגני ארגון נהגי המשאיות, "הנתיב", במקום מגוריו בפתח תקווה. היה חבר מסור ל"הגנה", עשה לילות כימים בשירותה, העביר במכוניתו אנשים לשמירה ב"משולש" והשתתף בכל האימונים. עם חסימת הדרך לירושלים בפרוץ מלחמת-העצמאות היה בין ראשוני המתנדבים להובלת אספקה לירושלים הנצורה והמנותקת. בחודש אפריל 1948 נשאר בירושלים כחודשיים ומחצה, באין יכולת לחזור לביתו. משחזר מירושלים התגייס, עם מכוניתו, ליחידת תחבורה בצבא והיה בין מעבירי השיירות לירושלים. עובדיה רכש לו ידידים רבים בירושלים וטרח להעביר להם חבילות-מזון במידה שהפליאה את יודעיו, וכאשר נשאל השיב: "מוטב שיהיו לי עשרה ידידים מאשר אויב אחד". סכנות מרובות ריחפו על ראשו והוא ניצל – עד אשר פגע פגז במכוניתו ליד אל-קובאב, בדרך לירושלים, והוא נפל, ביום ט' בתמוז תש"ח (16.7.1948). דבריו האחרונים, שעוד הספיק לומר לפני מותו, נאמרו לאישתו: "נפלתי קרבן לא לשוא, אלא למען עצמאות עמי ושחרור מולדתי." הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בפתח תקווה. הניח אישה ושני בנים.