יוסף, בן טובה ויצחק, נולד ביום כ' בשבט תשי"ב (16.2.1952) בכפר-סבא. הוא למד בבית-הספר היסודי "נוה-ימין" במושב נוה- ימין, שם מתגוררת המשפחה, ובבית-הספר התיכון "כצנלסון" בכפר-סבא. אווירת המושב הייתה אהובה עליו מאוד. הוא היה חבר נאמן, מנהיג ולוחם למען כבוד הפרט, למען הצדק והיושר, ובעיקר – למען אהבת המולדת. יוסי היה תלמיד מצטיין וספורטאי נלהב. הוא התאמן ב"הפועל" כפר-סבא, וייצג את קבוצתו כאתלט בתחרויות ארציות, זכה במדליות בתחרויות ריצה וקפיצה, ואף שימש כמדריך ספורט. סיפרו עליו חבריו: "בשני כתרים החזיק יוסי בהיותו בינינו: כתר התלמיד החרוץ וכתר הספורטאי המצטיין. בשני הכתרים זכה הודות לכישוריו, לשאפתנותו הכנה ולשקדנותו ללא גבול. נראה שאותן דמויותמופת, עליהן קרא הרבה, הן שהיתוו את דרכו בחיים. סיסמתו הייתה: על האדם למצות את כל האצור בתוכו, ולהעניק את עצמו למשפחתו, לחברתו ולמולדתו. כנותו ניכרה בכל מעשיו, ולכן כה הערכנו אותו. חוש הביקורת המעודן שלו, לא הניח לו להתפאר בהישגיו, אלא דרבן אותו להמשיך ולרוץ עוד קדימה. אנחנו התגאינו בהישגיו, ונצחונותיו העלו את קרנם של כיתתנו ושל בית-ספרנו. עיסוקיו הרבים מנעו ממנו מלהרבות בבילויים, אך תמיד מצא פנאי לעזור לחבר הפונה אליו בשאלה. בעדינות ובנימוס פנה אל כל אדם". סיפר עליו אביו: "הסיסמה, 'נפש בריאה בגוף בריא' תאמה את יוסי להפליא. אהבתו לטבע הייתה גדולה לא פחות מאהבתו לספורט, והוא לא ויתר על שום הזדמנות לתור את הארץ. את הוריו ואת משפחתו אהב וכיבד מעל הכל. כדי לעזור להוריו ויתר לעתים על נוחיותו ורצונותיו, ועמל בהתמדה לשמור על משפחה מגובשת ומאוחדת. תמיד הסתפק במועט, אך לחם קשה כדי להיטיב עם האחרים". יוסף גויס לצה"ל בשלהי ינואר 1970 והוצב לחיל האוויר. כשסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, המליצו מוריו שיקבלוהו לעתודה האקדמית, אך הוא סירב והעדיף לשרת ככל החיילים. שמונה חודשים עברו עליו בקורס טיס, אך בגלל סחרחורות בשעת הטיסה, נאלץ לוותר ולעבור לחיל השריון. בחיל זה השתלם בקורס צניחה, בקורס מקצועות טנק, בקורס מש"קי טנק ובקורס מפקדי טנקים, שסיים כחניך מצטיין. לאחר קורס זה נשאר להדריך בבית-הספר לשריון. חניכיו אהבו אותו וראו בו חבר ומדריך כאחד. בכל מכתביו ביטא יוסי את אהבתו לצה"ל ולמדינה. משסיים את שירות החובה בשלהי יולי 1973, נרשם והתקבל ללימודי הגיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, אלא שלא הספיק לשבת על ספסל הלימודים. במלחמת יום-הכיפורים שירת כמט"ק בחזית הדרום. ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), נפגע הטנק שלו מטיל, ויוסי נפל. על ימי המלחמה סיפר מפקדו, סא"ל גיורא: …"היינו יחד בבלימה באזור קנטרה וציר "חזיזית". יחד חדרנו לקווי האויב וחילצנו את אנשי המעוז מקנטרה. יחד נלחמנו וחרדנו ושמחנו חליפות. משעברו עשרה ימי לחימה נואשת לבלימת המצרים, חזינו בתפנית – צה"ל צולח את התעלה מערבה. יוסי השתתף אתי והיה עמי בטנק, במארב הגדול, אשר הביא להשמדת חטיבת הטנקים המצרית, שעמדה לתקוף את ראש-הגשר של הצליחה. לא אשכח כיצד צהל יוסי לכל פגיעה אשר פגע בטנק מצרי, איך היה צועק לי: הבט! הטנק ההוא מכוון עלינו! ולאחר מכן, לאחר שתותחו ירה: הבט! חיסלתי אותו! לא נשכח את יוסי בפשיטות לעומק מצרים, על בסיסי הטילים מערבה לתעלה, לאחר הפריצה בציר "טרטור" ו"החווה הסינית", כאשר המצרים הפכו לצבא נסוג, ואת הרגשת השמחה להיות יחד בין הראשונים מערבה לתעלת המים המתוקים. ראיתי את יוסי כאשר היסב את קנה התותח הצידה, כשראה ששבויים נכנעו בפנינו, והיכרתי את לבו הטוב. ביום ה-19 באוקטובר כבר ראינו את הניצחון באופק, ויוסי היה מאושר בראותו, במלחמתו הראשונה, צבא ישראלי מנצח. מצב רוחו היה טוב והמורל גבוה. בשעות הצהרים של אותו יום היה שקט. יוסי צעק לי שאינו רואה כל תנועה ולא חיילי אויב מבעד לטלסקופ. לפתע ניתכה אש נוראה, הכל הסתחרר והתפוצץ. יוסי נפל. יוסי היה לוחם לדוגמה, תוצר מופלא של דור, שהיכה שורשים בארץ הזאת, בחור חמד אשר החליט: זאת ארצי ועליה יש לשמור". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בכפר-סבא. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
