מריל, צבי (“צביקה”)

בן אהרן וחסיה. נולד ביום ב' בטבת תשי"ב (31.12.1951) בקיבוץ גבעת השלושה. הוא למד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בגבעת השלושה. הוא החל ללמוד בגיל צעיר מדי, אך הפער בגיל לא הפריע לו. במשחקים בטיולים ובמחנות תמיד סמכו עליו יותר מאשר על האחרים. כאשר היו זקוקים ליד חזקה – מצאוה בו. תמיד היה נכון להטות שכם ולשאת תרמיל מלא וגדוש. הוא גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1969. תחילת דרכו בצבא הייתה קשה, אולם הוא ידע להתגבר על כל המכשולים באמצעות ההגיון, השכל הישר, המרץ והתושיה אשר נתברך בהם בשפע. הוא ידע להקנות ביטחון מלא לכל הסובבים אותו. תמיד ידע לעזור, לעודד ולומר מלה טובה, לחייך חיוך מקסים ועם זאת, כמפקד – ידע גם להיות תקיף בנתנו פקודה, שאין עליה עוררין. באימונים ובמבצעים היה הנועז והנמרץ מכל חבריו. הוא אהב מכל את המרחבים הגדולים, במקומות בהם יכול היה להימצא לבדו. כאשר היה בקורס צניחה, ולאחר שצנח פעם ופעמיים הגיע הביתה ואמר: "גדול! זה עצום! אתה לבדך – ואתה מרחף – חוויה עצומה!". בתחילה לא רצה לשמוע כלל על "גולני", אבל לאחר שהגיע שמה התאקלם ונטל גם חלק בפעולות מעבר לגבול. הוא היה ביישן במקצת מטבעו, ועבר זמן מה עד שהתרגל למצב, אבל לאחר שהתרגל לחברה חדשה ולאנשים, מצא אתם שפה משותפת. הוא לא הרבה לספר על מעשיו בצבא, כי תמיד חשב שמעשיו אינם העיקר. צבי התגלה כבעל אישיות רגישה ואנושית בעת היותו בתעסוקה באיזור רצועת עזה, כאשר נתגלתה לעיניו הטרגדיה של העם הערבי במלוא עוצמתה. הוא מצא בהתנהגותו את שביל הזהב, כדבריו: "אסור לגרום למצב שבו יוכל ערבי להטיח בפניך את אשר עם לבבו, באין יכולת להגיב על-כך כרצונך, ובמקביל לכך צריך להביא אותו לידי חרדה". אור ליום י"ט באייר תשל"א (13.5.1971), נפל בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ גבעת-השלושה. מפקדו כתב במכתב תנחומים להורים: "צביקה הגיע אלינו באימון החורף ומיד נתגלה שהוא מיוחד ושונה משאר החיילים. הדבר התבטא בחיילות למופת, על-אף הופעתו המרושלת והשונה. צבי התגלה כמפקד מעולה, מהטובים בפלוגה ובמחלקה. חיוך של שמחה ואושר היה נסוך תמיד על פניו, חיוך אשר למראהו לא יכולתי מעולם לכעוס עליו, או לבוא אליו בטענה – לא אני ולא שאר מפקדיו". מפקד פלוגתו כתב בין שאר דבריו: "הוא היה חייל ומפקד בעל טקט. ידע תמיד לומר את המלה הנכונה במקום הנכון ובזמן הנכון. ידע תמיד להציע ובהרבה מקרים קיבלנו את הצעותיו. הוא לא היה מוגבל בשטח החשיבה. החשיבה הצבאית היא יסוד לאי-שכחה של דברים קטנים – ואכן כך חשב צבי תמיד וכך תיכנן את עבודתו עם חייליו לצוות. תמיד ידעתי אל מי לפנות כשהיה דבר-מה קשה לביצוע ותמיד נעניתי בחיוב. לעתים היה נראה אדיש אבל בתוך-תוכו היה אכפת לו הכל, כדי שהצוות שלו יצטיין, ושהפלוגה שלו תהיה הטובה. – – – יושר, הגינות, מרץ, תושייה, חדוות-חיים, אחריות, מסירות, לויאליות למפקדיו ופקודיו – אלו היו תכונותיו. דיוק דיווחים במעשים ובמתן פקודות – כל אלה היו מנת חלקו של צבי. כך הכרתי את צבי". במלאת "שלושים" לנפילתו הופיע "עלון הגבעה" בגבעת-השלושה שהוקדש לצבי; באייר תשל"ב הוציאה גבעת-השלושה לאור חוברת בשם "צביקה ובה דברים משל עמיתיו, מפקדיו וחבריו.