יצחק-יואל, בן טובה ואברהם, נולד ביום י' באדר תש"ח (20.2.1948) בגרמניה. בשנת תש"ט, כשהיה בן שנתיים, עלה ארצה עם הוריו. המשפחה הצטרפה לקיבוץ אילת השחר, ושם גדל יצחק והתחנך, למן הפעוטון ועד תום לימודיו בבית-הספר התיכון. בבית-הספר היה תלמיד טוב, והיה מקובל מאוד על חבריו ללימודים. הוא אהב משחק וספורט, ואף השלים קורס למדריכי ספורט ב"מכון וינגייט". ענפי הספורט האהובים עליו ביותר היו כדורגל, כדורסל ושחייה. הוא אהב גם לטייל, וכשהיה בן שתים- עשרה ערך טיול ברגל עם שניים מחבריו. הם עברו הרים, הלכו בשדות וטפסו על גבעות בדרכם לנהריה וחזרה, ולנו בקיבוצים שבדרך. יצחק, או יצחקי כפי שכונה בפי כל, היה ילד מופנם, שקט וחולמני. כבן יחיד להורים מניצולי השואה, למד להתייחס בסבלנות אל מנהגיהם ה"גלותיים". הוא עצמו היה צבר בכל רמ"ח אבריו. סיפרה עליו מורתו אביבה: "הכיתה של יצחק הייתה קשה מאוד מבחינת המשמעת. יצחקל'ה, ללא ספק, בלט בחריגתו בכיתה זו. הייתה לו חזות בוגרת ורצינית; משהו מיושב מאוד, שווה- נפש לכאורה, מאופק מאוד. מתבונן היה בהנאה של מבוגר על מעשי הפרחחות של חבריו. כמי שמצוי מעבר לתעלולי הילדות, נראה היה לי כבר אז. המפתיע בכך היה, שעם כל זאת יצחקל'ה היה אחד מהחבר'ה. רצינות זו שלו לא נזקפה מעולם לרעתו. תמיד הפליא אותי מחדש בדרך שבה הצליח, עם שהיה כל כך אחר, להיות בכל זאת בתווך". סיפרו עליו חבריו: "תכונה בולטת אצל יצחקי הייתה, שאצלו הכל היה צריך להיות "פרפקט". כתלמיד בבית-הספר היה שקדן, חרוץ וגם שקט מאוד. תמיד היה מכין את השיעורים כאילו שזה יצא לו מתוך השרוול – מסודר, יפה ונקי. תכונה אחרת שלו, שדווקא לא נוטים לזכור – היה לו חוש הומור נהדר". יצחק גויס לצה"ל בראשית ינואר 1967 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס מ"כים חי"ר, בקורס מ"כ רובאי ובקורס צניחה. לאחר תקופה של שירות נשלח לקורס קצינים ולקורס קציני חת"ם. כשהגיעה עת שחרורו, לאחר שהספיק להילחם במלחמת ששת הימים, החליט להמשיך בשירות בצבא הקבע, ועשה חמישה חודשים בשירות קבע. מספרים עליו חבריו ליחידה: "יצחקי הצליח להתחבב על כולם – מהפיקוד הגבוה ועד לאחרון הטבחים. כשבא אלינו לגדוד, הביא עמו משב רוח רענן של נעורים, של ביישנות המלווה בחן רב. יחסו לפקודיו היה מאוד לבבי ונחמד. היה לו חיוך-תמיד על פניו, עניו היה ועם זאת שופע ביטחון". בראשית מאי 1970 השתחרר וחזר למשק. ביולי 1971 נשא לאישה את גאולה חברתו ועבר לקיבוצה, שדה נחמיה. שם גם נולדו שתי בנותיו – ענת ומיה. לאחר נישואיו החל ללמוד הנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. במשק עבד בבית החרושת. כאשר נשאל מדוע הוא הולך ללמוד, ענה: "יש מפעל במשק, צריך קצת לחדש אותו, להכניס שיטות חדשות ומחשבות חדשות". על עבודתו במפעל סיפר חברו: "כאשר התחיל לעבוד אתנו, גיליתי כמה קווים אופייניים לו: מידת מסירות וכושר ביצוע נדיר ממש". על יצחק כבעל סיפרה חברה שלהם: "הוא היה בעל נהדר. עשה לבית המון דברים. אחד הדברים שהיו חשובים לו ביותר, היה לימודי הגרפיקה של גאולה". במלחמת יום-הכיפורים לחם ברמת הגולן. על איציק במלחמה מספר מפקדו: "אני זוכר את איציק עומד על הזחל"ם ונותן פקודות. לפי אופי הקרב הוא הפעיל, תמיד בנפרד, כל אחד מארבעת הקנים על מטרה אחרת. פעם אמרתי לו: איציק, תתחלף עם הקצין השני. אז הוא ענה: 'עזוב, אני לא עייף'. האמת היא שכולנו היינו עייפים מאוד". ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) היה יצחק בזחל"ם המפקד, ליד מכשיר הקשר, סמוך לכפר טורונג'יה, כארבעה ק"מ ממזרח לקו הגבול. פגז פגע פגיעה ישירה בזחל"ם ויצחק נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית- העלמין בשדה נחמיה. השאיר אחריו אישה ושתי בנות והורים. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "איציק בלט בקור רוחו, בשקט האופייני לו, ברצינותו. כקצין בלט בידיעותיו הבסיסיות והמעמיקות, וכמפקד – בכל אותן סגולות שהן נכס למפקדים טובים: רכישת אמון בלתי מסויג מצד פקודיו ומפקדיו והרגשת אחריות". לזכרו הוציאה המשפחה לאור חוברת ובה מדברי חברים על דמותו, וקטעי מכתבים ששלח להוריו ולאשתו.
