מרוז, רחל (‘רחלי’)

בת ראובן ושולמית. נולדה ביום כ"ז בסיון תשט"ו (17.6.1955) בקיבוץ לוחמי-הגיטאות שבאזור געתון, בת להורים משרידי-השואה. היא גדלה כשאר ילדי הקיבוץ, ועם-זאת זכתה לתשומת-לב מיוחדת מצד הוריה, שהיתה להם "מתנת-האושר שקיבלנו לאחר שנים של ציפייה". גם הורי האם, שהגיעו מרוסיה בהיותה בת שנה וחצי, העריפו עליה אהבה רבה ופינוקים. רחלי למדה שמונה שנים בבית-הספר היסודי 'יאנוש קורצ'אק' שבקיבוץ לוחמי הגיטאות. לאחר-מכן עברה לבית-הספר התיכון 'סולם-צור' שבגשר-הזיו ובחרה במגמה הספרותית. את עבודת-הגמר עם סיום כיתה י"ב כתבה על הנושא: 'יומני ילדים בשואה'. כאשר רחלי היתה בכיתה ה', נערכו לילדים מבחני-מוסיקה ונתגלה, כי רחלי נתברכה בשמיעה מצוינת. היא התחילה לקבל שיעורים בנגינה בכינור. שנה תמימה ניסתה להתמודד עם כלי זה, אך לא יכלה לו והעדיפה ללמוד לפרוט בפסנתר. שנתיים התמידה בלימודי הפסנתר, ואולם גם מהם לא הפיקה את הסיפוק המבוקש. ואז נחשפה לפניה אהבתה הלוהטת לריקוד, אמנות שהלמה יפה את רוחה הרגישה והסוערת. היא ממש גילתה את עצמה בריקוד והשקיעה בו את חושיה, את מרצה, את אישיותה כולה. בהיותה בכיתה ט' התחילה להשתתף בכנסים של חטיבת בני הקיבוץ המאוחד. וכעבור זמן קצר הצטרפה ללהקת הגליל המערבי והשתתפה במופעי ריקודי-העם שלה, במקומות שונים בארץ. במסגרת התכנית 'ניחוחי חציר' נועד לרחלי תפקיד מרכזי. כשהיתה בכיתה י', התחילה ללמוד במכון לריקוד, שנפתח בבית רוטשילד בחיפה. בכיתה י"ב עברה לסטודיו של יהודית ארנון בגעתון. היתה זאת שנה שבה הגיעה להישגים ממשיים, שבלטו בכל הופעה שלה. רחלי נתברכה באישיות מיוחדת במינה. היה בה מעין קסם ששבה את עין כולם. החיים פיכו בקרבה כמעיין מתגבר. "היא זכורה לי כרחלי של הצחוק והחיוך, רחלי של חוסר-מנוחה, של תנועה, רחלי של החיים בזרימתם", כותבת אחת המורות שלה. "רחלי נשמה חיים, אהבה חיים, היתה חיים, היתה חיוך," מעיד מורה אחר. בכל-עת ובכל-מקום ביקשה להיות בתוך-תוכם של הדרים העיקריים. הבילוי היה מרכיב רב-ערך בחיים החברתיים שלה, ובלבד שייעשה במחיצתם של אנשים מקוריים ויוצרים. באשר לעתיד, ראתה את עצמה רחלי תמיד במשק שלה, ובו היו קשורות התכניות שלה. היה נראה לה, שהיא חיה בהרמוניה עם הקיבוץ ושתוכל להגשים את כל חלומותיה האישיים בתוך המשק ובעזרתו. "אני מאמינה," כתבה למורת הריקוד שלה, "שאם ארצה להמשיך אחרי הצבא בריקוד, יאשר לי המשק דבר זה ולא אצטרך 'לחכות בתור', כי איך אגיד לגוף 'חכה עד שיגיע תורך ללמוד?' הוא פשוט יתנוון". אך לא היה 'אחרי הצבא'. רחלי גויסה לצה"ל ב1- בדצמבר 1974, עשתה את הטירונות והוצבה, לאושרה הרב, ללהקת המחול של פיקוד ההדרכה. רק כשלושה חודשים שירתה בצבא ונהנתה מכל יום של שירות. ביום כ"ד בשבט תשל"ה (5.2.1975) נפלה בעת שירותה. הובאה למנוחת-עולמים בקיבוץ לוחמי-הגיטאות. השאירה אחריה הורים ואח. קיבוץ לוחמי-הגיטאות הוציא חוברת זיכרון ובה באו לידי ביטוי האהבה וההערצה, היגון והכאב, שעטפו את חייה ואת מותה ללא-עת של רחלי.