מרדכי, יעקב (‘פצ’נגה’)

בן אליהו וחנה. נולד בשנת תש"י (1950) במחוז קוצ'ין שבהודו. עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1954. יעקב למד בבית-הספר היסודי שבכפר-יובל, שבו התיישבה המשפחה. אחרי-כן סיים את לימודיו בפנימייה הדתית 'אחוזת נפתלי' שבטבריה. מספר מחנכו בפנימייה: "יעקב למד אצלי בכיתה ט' ובכיתה י'. הוא היה תלמיד נבון, הסתגל לכל מצב, קיבל כל הוראה ומילאה באחריות רבה. כישרונותיו בלימודים ובחיי החברה בלטו מאוד – מבחינת הפעילות החברתית, מבחינת האחריות והמסירות ומהיותו מהתלמידים המצליחים והמוכשרים ביותר בפנימייה". חברו מילדות מספר: "בבית-הספר היה יעקב כמו כולם, הוא רצה לגמור ולחזור לאחר-מכן למשק. לאחר שסיים את לימודי המקצוע, חזר לכפר ועבד במשק ההורים. הוא הגיע למסקנה שכדי לקבל משק משלו בכפר עליו לשרת תחילה בצה"ל. אחת מתכונותיו הבולטות היתה העקשנות. עקשנותו ואומץ-לבו הדריכוהו בילדותו וגם בעת שירותו בצה"ל. במשק התבלט בחריצותו ובמסירותו. הוא אהב עבודת-כפיים ורצה לעבוד וליצור. כשצריך היה לקום מוקדם בבוקר היה יעקב מראשוני המשכימים-קום. הוא העיר את כולם ושימש להם דוגמה". יעקב היה בן למשפחה מרובת-ילדים והוא גילה מילדותו מסירות רבה להוריו וידידות אמיתית וכנה לאחיו. הוא עזר להם ככל-יכולתו. יעקב גויס לצה"ל בנובמבר 1967, והוא בן 17. הוא הוצב לחיל-הרגלים ולאחר הטירונות השתלם בקורס-צניחה וסיימו בהצלחה רבה. מספר חברו מזמן ההכשרה: "הכרתי את יעקב מתחילת דרכו בצה"ל. הוא היה נער בן 17. התפלאתי, כיצד הצליח לעבור את כל הקשיים והמשברים בנקל על-אף גילו הצעיר. כל-אחד יודע כמה קשה השירות בסיירת; יעקב עשה זאת בנקל: הוא היה קל-רגליים ומעולם לא הזיע או התעייף במסעות. הוא היה באמת עקשן וחזק. כחייל, ברור היה לכולנו שהוא מספר 1. בטירונות, בקורס המ"כים ובשאר השלבים היה יעקב תמיד בין אלה שנבחרו למשימות מיוחדות". יעקב היה שונה מאתנו", מספר חברו לשירות, "הוא היה משהו מיוחד, הוא בלט, ולא רק בצורתו החיצונית. הוא היה טיפוס חברותי, מעורה תמיד בעניינים של כולם. במיוחד במינו. תמיד אפשר היה לזהות אותו. הוא היה כמו אורח מארץ אחרת". היתה לו ליעקב ריצה מיוחדת משלו. הוא התבלט במרצו הרב, בתושייה הברוכה, שבאה לו לעזרה בכל מצב קשה, בחוסר שקט ומרגוע וברצון תמידי לפעילות. חבריו ומפקדיו מציינים את התמצאותו הרבה בתחומים צבאיים רבים ואת נטייתו להתנדב לכל משימה, אפילו לא נתבקש לכך, אפילו לא הוטל ביצועה על יחידתו. במלחמת יום-הכיפורים צורף יעקב, על-פי בקשתו, ליחידה של חיל-השריון בסיני. מספר חברו מאותה עת: "בא בחור שהיה זר לכולם, הצטרף בדרך שונה ומשונה ליחידתנו והצליח לכבוש לבם של אנשים שנמצאו במתח רב. בתוך יום-ומחצה התבלט כדמות מיוחדת, גם בקשר האישי שיצר עם האנשים וגם בזריזות יוצאת-הדופן שהיתה בו". למרות שנפגע בברכו במלחמה, לא ניאות לעזוב את שדה-הקרב והמשיך להילחם עד היום האחרון. כשרגעה מעט המתיחות בדרום ביקש לעבור למקום אחר. הוא נסע לחופשה וכעבור שבוע חזר ובפיו בקשה מיוחדת: "החלטתי להיות 'טנקיסט'. איני רוצה לחזור ליחידה שלי. ראיתי מה עבר עליכם ואני רוצה להישאר פה". וכך, כפי שביקש, הועבר באורח קבע, במסגרת שירות-המילואים, לחיל-השריון. במשך שירותו הצבאי ובמשכי שירות המילואים הפעיל מדי-שנה נטל יעקב חלק בפעולות צבאיות רבות ומסוכנות, התנדב למשימות קשות ונודע כחייל למופת. בשנת 1973 נשא יעקב לאישה את שמחה. במלחמת יום-הכיפורים דאג לה רבות בגלל הריונה המסובך. הוא ניסה להעביר אליה ידיעות בדרכים שוות כדי למנוע ממנה דאגה יתרה. מספרים חבריו: "הם חיו חיי משפחה למופת. הוא העריך וכיבד את אשתו". הם התיישבו תחילה בנוה-אטיב, אך יעקב לא היה שבע-רצון מעיסוקו בתיירות. הוא שאף למשק, לעבודת-כפיים, להשכמה מוקדמת, ליצירה. ולכן עבר לקרית-שמונה, לכפר-יובל, ושם קרה האסון. ביום ו' בתמוז תשל"ה (15.6.1975) נפל יעקב בקרב עם מחבלים שחדרו לכפר-יובל. על גבורתו בקרב זה הוענק לו 'עיטור העוז'. וזה תיאור המעשה כפי שצוין בתעודת עיטור העוז: "סמל-ראשון מרדכי יעקב ז"ל גילה גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. עם שחר חדרו מחבלים לכפר-יובל ופרצו לביתו לאחר צאתו לעבודה. כאשר שמע על חדירת מחבלים לכפרו, מיהר לשם ממקום העבודה. משהגיע תדרך את הכוח הפורץ ופרץ יחד אתם לביתו. הוא פרץ ראשון, ירה במחבלים ופגע בשניים מהם. סמ"ר יעקב מרדכי נהרג מאש המחבלים שהיו בתוך הבית. במעשה זה גילה אומץ-לב, קור-רוח והעזר תוך חירוף נפש". יעקב הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבכפר-יובל. השאיר אחריו בן – אסף, הורים, חמישה אחים ושלוש אחיות. רעיתו, שמחה, וגיסו נפלו יחד עמו בהתקפת המחבלים. משפחתו תרמה ספר-תורה לזכרו לבית-הכנסת שבכפר-יובל. ביום השנה לנפילתו נאספו חבריו להעלאת זיכרונות.