fbpx
מקובר, אלון יעקב

מקובר, אלון יעקב


בנם הבכור של רונית ויצחק. נולד בערב שבת, נר שמיני של חנוכה, ב' בטבת תשמ"ג (17.12.1982), בבית החולים "וולפסון" שבחולון. תינוק יפהפה ומקסים שהתפתח במהירות: בגיל שלושה חודשים כבר התהפך לבד, ובן אחד-עשר חודשים הלך בכוחות עצמו. לדבר החל אמנם קצת אחרי גיל שנתיים, אך מאז לא הפסיק… עקשן גדול היה אלון ולא אהב לישון. אולי הייתה זו הסקרנות שבערה בו, התאווה להבין ולדעת הכול, שבשלן לא רצה לבזבז זמן כה יקר על שינה. כך או אך, אלון התעקש לא לישון במיטה אלא לכל היותר "לנמנם" בה, עד שלפעמים היה נרדם בעמידה שעה שהוא מחזיק את המגן; פעם, נזכר אביו, נכנס למדף של המזנון ונרדם שם… עם אלון לעולם לא היה משעמם. אלון ניחן בקליטה מהירה, בחוש טכני מפותח ובשמיעה מוזיקלית מצוינת. הוא נמשך למשחקי הרכבה – בעיקר ללגו, וגם מכוניות אהב: עוד כפעוט בן שנתיים וחצי ידע לזהות את כל סוגי המכוניות שחלפו בכביש, לעיתים רק על סמך שמיעת הרכב המתקרב. עם החוש המוזיקלי הזה, למד, מעט מאוחר יותר, לנגן באורגנית. אך מעל לכול, בלטה שאיפתו של אלון ללמוד ולגלות עוד ועוד, ומשעה שלמד לקרוא, קרא בלי סוף – החל בספרי הרפתקאות ודמיון, דרך ספרי מדע לילד, וכלה באנציקלופדיות לנוער. בן שש קיבל את מחשבו הראשון, ומכאן ואילך הפכו המחשב ומשחקיו לחלק בלתי נפרד ממנו ומעיסוקיו. לכל אורך שנות לימודיו היה אלון תלמיד מצטיין וראשון בכול. בבית הספר היסודי "דינור" שבחולון, שם למד בכיתות א'-ד', היה אלון אהוד ומקובל על חבריו ועל מוריו, והתגלה כחובב גדול של ספורט – בעיקר של כדורגל וכדורסל. כשעברה המשפחה לראשון לציון, נכנס אלון לכיתה ה' בבית הספר היסודי "רננים" שבקריית ראשון, רכש חברים חדשים והמשיך לעשות חיל בלימודיו. אלון היה חברותי, אך לא נזקק לחברה כל העת. אלון המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים "מעלות" בעיר. בילדותו, הרבה לשחק – לבד או עם חברים – במשחק "מבוכים ודרקונים" – משחק תפקידים השייך לעולם הפנטזיה, שבו מגלמים השחקנים דמויות בדיוניות. עולמו הפנימי של אלון היה עשיר כל כך ודמיונו כה מפותח, עד כי יכול היה לשבת לבדו משך שעות ולכתוב תאוריות שונות למשחק. אלון התבלט בחוכמתו, בחיוכו הכובש ובחוש ההומור הייחודי לו, הציני משהו. בהיותו הבן הבכור והיחיד, היה אלון קשור מאוד לאמו, וזכה למנות גדושות של אהבה ופינוקים מצד כל בני המשפחה: "ידעת לעמוד על שלך, ולקבל מה שרצית, להתעקש, לבקש, לחייך, ונפלנו בקסמיך…" כשהיה בן אחת-עשרה פחות חודשיים נולדה אחותו ליאור, ואלון קיבל אותה בחיבוק גדול. בתקופה זו פיתח "תחביב" חדש – כחובב גדול של בעלי חיים, החל להביא הביתה זוחלים קטנים ועכבישים ממגוון זנים, גידל אותם ועקב אחריהם בעניין רב, עד ששילח אותם לחופשי. במהלך כיתה ח', עברה המשפחה להתגורר בכפר תבור, לרגלי הר תבור שבגליל התחתון המזרחי. אלון נקלט בבית הספר התיכון החקלאי "כדורי", ולמרות המעבר הקיצוני והחד מחיי העיר לאווירת הכפר השתלב היטב בחברה החדשה, הדביק במהרה את הפער בלימודים והיה לאחד התלמידים הטובים בכיתתו. אלון היה פרפקציוניסט, וככזה ביצע את כל המשימות שקיבל על עצמו מתוך מחויבות מלאה, ובשלמות – כך בלימודים, כך בפרויקט המחויבות האישית, שבמסגרתו התנדב בספריית בית הספר, וכך גם בכל שאר התחומים שעסק בהם. את טעם חו"ל חווה אלון לראשונה בגיל שבע-עשרה, אז נסע עם הוריו לפראג, אלא שרוב הזמן, הם מספרים, היה עסוק בעיקר בחיפוש אחר תוכנות ומשחקי מחשב… ואמנם, את רוב זמנו העדיף אלון לבלות בבית – בחדר המחשב, בהאזנה למוזיקת רוק כבד – ללהקות כ"איירון מיידן", "מטליקה", "פינק פלויד" ואחרות, בנגינה בגיטרה החשמלית, בצפייה בשידורי ספורט, או בקריאה. את המתחולל בנפשו הסוערת ביטא בשירים שכתב, רבים מהם שירי אהבה נוגים: "את, שבלילות הקפואים מגיחה בחלומי / מפיחה בי אופטימיות, ממיסה, / שמשכה רק עד בוא היקיצה. // את, שבגללך ליבי דואב / בשבועות מרובים, ארוכים מלכת, / כשלראותך רק רציתי, / אך כלוא במבצר זה הנני. // את, שמחכה לי אי-שם, / עם חיוך על דל שפתייך, / רק שלא יימוג כי בשבילו אני כאן. // שיבוא כבר היום שאנו כה רוצים שיגיע, / כי עד אז אנחנו נישאר, / עם אותו כאב מעיק שנקרא געגוע." את לימודיו במגמת פיזיקה-מתמטיקה ומחשבים סיים אלון בהצטיינות, ועם תעודת בגרות למופת. הוא בחר להמשיך במסלול העתודה האקדמית, ונרשם ללימודי מתמטיקה ופיזיקה בטכניון שבחיפה. את הוצאת רשיון הנהיגה דחה לעת עתה, כיוון שחש "שאינו בשל דיו לנהיגה". עם תחילת שנת הלימודים תשס"ב, עבר לגור בחיפה בדירה עם שני שותפים סמוך לטכניון, והיה שב הביתה בכל סוף שבוע. בתום הסמסטר הראשון החליט לפרוש מהלימודים ולהתגייס מיד לצבא, ונימק זאת בכך שהוא מעדיף לשרת עם בני גילו. ביוני 2002 התגייס אלון לחיל השריון, והחל את מסלול הכשרתו כשריונאי בחטיבה 500. במהלך השנתיים הבאות עבר קורסים ותפקידים שונים, ואת אימון הצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) סיים כתותחן בצוות של מפקד הפלוגה – תפקיד יוקרתי שהתגאה בו מאוד, והיה גאה עוד יותר בסמל ה"צפרגול" שקיבל בתום הקורס. עם חבריו לפלוגה נשלח אלון לתעסוקה מבצעית בשטחים, ובהמשך יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתות). בבואו הביתה לחופשות הקצרות, גדוש חוויות, נמלא הבית חיים, מוזיקת רוק ב"פול ווליום", צחוקים והקנטות של ליאור ו"דאחקות" עם אבא, שירים וריקודים סוערים – "הבית לפתע משתנה, הכול חי, כי אתה שם." אלון, מספרים חבריו בשריון, היה אהוב על כולם והיווה דוגמה אישית – ביכולת להתגבר על הקשיים, ברצון לתמוך ולהושיט יד, ובדרבון המתמיד של החברים. "שבי" כינו אותו בחיבה, קיצור של שבלול, על שום הקרחת שעשה. פעם, הם מספרים, בשעת לילה מאוחרת, בעודם ישנים באוהלים, ירד גשם זלעפות שחדר פנימה. החבר'ה החלו לקטר ולקלל ורק אלון – מחייך וצוחק, ממריץ ומעודד אותם להתייחס לכך כאל עוד חוויה. אלון יצא לקורס קצינים, סיימו בהצלחה רבה, ונשלח להשלמה חילית במגמת מג"ל (מערך גיבוי לחימה). בראשית יולי 2004, ענוד בדרגות סגן-משנה, שובץ לחיל האוויר לתפקיד ההדרכתי הנחשק – מ"מ (מפקד מחלקה) בבסיס ההדרכה של החיל בדרום הארץ, ונשלח להדריך בבית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים (ביסלמ"ח). מספר שמואל פרנקל, מפקד היחידה, על המפגש הראשון עם אלון: "… בכניסתו למשרדי ראיתי קצין צעיר, תמיר, מבויש מעט, לחיים מעט סמוקות, משקפיים, נחוש, בחן ובנימוס ביקש רשות להתיישב… חייכן, מאוד אינטליגנטי, סקרן, נטול פוזות, תמים ובעל כנות חדה, כל כך אמיתי, חושש מעט מגודל המעמד והתפקיד ומתעניין מאוד במה עליו לעשות ולהשלים בכדי שיוכל כבר להתחיל ולפקד. במפגש השני שלנו בשטח לאישור תרגיל, שוב נחשפתי לרצונו של אלון לרדת לעומק הדברים, רצון לדעת מדוע כך ולא אחרת, סקרנות, סקרנות, סקרנות – רצון להבין, לא לקבל דבר כמובן מאליו. פרפקציוניסט! … יכולתי לדעת בוודאות מוחלטת כי נכונה הייתה לאלון הצלחה בתפקידו והתפתחות משמעותית כאדם וכקצין…" אלון היה נלהב וגאה לנוכח המינוי החדש, חדור רצון ללמוד, לתרום ולשפר. משך חודש ימים עבר השתלמויות והדרכות, ולאחריהן, קיבל לידיו פיקוד על קורס חניכות. רק עשרה חודשי שירות חובה נותרו לו עד לכניסתו לשירות הקבע, וגם התנאים הפיזיים השתפרו לאין ערוך: ממגורים באוהל עבר לחדר ממוזג עם טלוויזיה ודי-וי-די, ואף בדק אפשרות להתחבר לכבלים כדי לצפות במשחקי גביע העולם בכדורגל שהתקיימו באותה תקופה. בשבת האחרונה לשהותו בבית דיבר על תכניותיו לעתיד, על המשך דרכו במערכת הצבאית, על רצונו ללמוד נהיגה ואולי גם לשלב לימודים עם השירות, ובערב אף יצא לקנות ספרים בנושאי מנהיגות וצבא. נרגש ומלא ציפייה לקראת האתגר שניצב בפניו חזר בתחילת השבוע לבסיס, אולם ברגע אחד מר ונמהר נגוזו כל התכניות והחלומות, ואבדה התקווה. סגן-משנה אלון מקובר נפל בעת מילוי תפקידו ביום ל' באב תשס"ד (17.8.2004), והוא בן עשרים ושתיים. בשעה 08:00 בוקר ביצע אלון מסדר בוקר לחניכות, ותיאם עם סמלת המחלקה ירידה לשטח בשעה 09:00 לצורך אימון. נותר לו זמן פנוי, והוא הלך לחדרו. כעבור כשעה, נמצא כשהוא ירוי בראשו בנסיבות עלומות. "הקץ למערכת כבר הגיע. / את אותותיו לא ניתן היה לנבא כבמערכת סערה, / זה פשוט הפתיע." כך כתב אלון בתקופה מוקדמת יותר באחד משיריו – "הקץ והאופטימיות שלאחריו", שלאחר נפילתו, קיבל משמעות מצמררת. "אמנם זה היה על פני תקופה כה קצרה / זה לא משנה כלל את החוויה, / את התסכול ממה שניתן היה להשיג ולממש. // הסוף היה קטלני, קוצני, פגיעת ברק. / המחיר ששולם היה כבד. / אך לא חומרני היה, אלא אובדן של תחושה. // אני מרגיש עצמי כעת, / כמו פסל מט להתמוטט / לא מסוגל עוד לחוש / לא מסוגל להתרגש ולאהוב. / כל מה שיוצא ממני כעת, הינו מזויף. / מחכה לנקודת השבירה הסופית, מקווה שהיא תבוא / כי אז אני אדע מה שלא ידעתי. // ולפחות במעט אופטימיות שנשארה, / אני רואה את הקצה של האור במנהרה, / כי משום מה אני יודע שתהיה לי עוד הזדמנות, מתישהו." אלון הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבראשון לציון. הניח אחריו הורים ואחות בת אחת-עשרה חסר חודשיים, הגיל שהיה בו כשנולדה. על מצבתו ביקשו הוריו לחקוק את המילים "כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם, זרע קודש מצבתם". במלאות שנה לנפילתו, ספד לו אביו יצחק: "אלון היקר, בדיוק ביום הזה לפני שנה הלכת מאיתנו, בפתאומיות שכזו, בכאב כזה שהלם בנו כמו פטיש ענק. שנה אחת. שנה שעברה כל כך מהר ועם זאת כל כך לאט. … דמותך חולפת לנגד עיניי הולך וגדל, ונעשה לעלם חמודות. יפה, חכם, מבריק ושנון. הפכת למקור גאוות המשפחה. … מסרבים להאמין שאתה כאן, אך לא איתנו אלא רק במחשבות, בזיכרונות ובגעגועים העזים כל כך. לו רק היית יודע כמה אנו אוהבים אותך, ואם אתה רואה אותנו עכשיו מלמעלה, אז דע לך, אלון היקר – אנו אוהבים ונאהב אותך לעד." כתבה רונית, אמו: "אלון שלי, הרבה לא הכירו אותך ולא יודעים מה הם החסירו. ילד חכם, עיני דבש, שר כמו מלאך. ילד שכל אימא הייתה רוצה. תמיד עשית את המוטל עליך על הצד הטוב ביותר ללא שום הנחות ובלי לוותר. בשבילי היית מושלם ונשארת מושלם. … לא רואה אך שומעת ומרגישה, ויודעת שקשר זה מעולם לא נותק. אוהבת אותך, ילדי היקר." ועוד כתבה: "אילו יכולתי להושיט לך יד, ללטף, לגעת ולומר לך: 'אני כאן', עם ידיים פשוטות לחבק אותך תמיד תמיד, ולא להניח לך לעולם… מה עוד אוכל לבקש ילדי היקר? כמו שכתבת – 'רק לתת סיכוי'." אלון איננו, אך ישנו. בשנת 2008 כתבה רונית את הרשימה "דברים מאלון ולאלון מאת אימא": "מתאספים כאן סביב ערוגת קברי, אך איני כאן. אל תתחברו לאבנים, לכאב ולדמעות. הרגישו את משב הרוח. זה אני. את השמש שמחממת. זה אני. אינכם יכולים לראות, אך הקרובים אליי ביותר יכולים לחוש, להבין את המסרים, את עוצמת האהבה שאני מלטף אותם ברדת הלילה בין כוכבים וטל הבוקר. חשבו על מה שהיה, אל תתחברו למה שאין. המשיכו בחייכם ואני איתכם. לרגע איני עוזב אתכם. קבלו את השינוי שקרה בחייכם ומצאו את הכוח כיצד לראות את הדברים אחרת, אך לא לחזור אחורה. כל אדם וגורלו, נקשרנו בשני עולמות והתחברנו בהם." כתבה ליאור, אחותו: "יום, יום. יום, יום. כל יום. כל יום. כל יום אותו דבר. כל יום, מדי יום, ככה הוא אמר, אבל כל יום, את תראי אותי. תסתכלי למעלה לשמים ותראי אותי, תדעי שאם יהיה יום שמש, הוא הדגיש, אז אני שמח, ואם יהיה יום גשום, אני בוכה. לא! אל תבכה, אמרתי. אל תבכה! לא אבכה, הבטיח לי. באמת? שאלתי, באמת. אמר לי. ומה אם יהיה סתם יום קר? שאלתי אותו. אז אני מצוברח. ומה יכול להיות שתהיה מצוברח? שלא תתנהגי איך שאת אמורה להתנהג. ואיך אני אמורה? התפלאתי. את אמורה… את אמורה להאמין. להאמין למה? שאלתי בתדהמה. שאני חי. שאתה מת. תיקנתי. מת פה, אבל בעולם מקביל אחר אני חי. חה, חה! צחקתי. הוא נפגע. מה מצחיק כל כך? שאל. נרגעתי מהצחוק ואמרתי לו, אתה מאמין שאתה חי. את רואה? אמונה חסרה לך. באמת אין לי אמונה. אני יודע. הייתה שתיקה. … אז הכול עניין של אמונה? אולי. … כשתרצי אותי – צאי החוצה והביטי בשמים. אז תזרח השמש, קטעתי אותו. נכון, כי אז אהיה מאושר כי אדע שהאמנת. עכשיו אני מאמינה. חשבתי. אני מביטה בשמים ורואה אותו מחייך אליי. יום שמש. הוא שמח. … הוא חייך אליי מהשמים הבהירים." אלון הונצח בחטיבת הביניים "מעלות" שבראשון לציון, שם הקימו הוריו חדר לזכרו. אתר לזכרו הוקם גם באינטרנט, ובו דברי פרידה, גלריית תמונות, קטעי שמע ווידאו, ושירים פרי עטו. לאחר נפילתו, הלחין דני בושקניץ את שירו של אלון "איבדתי": "אני לגמרי נואש / מרגיש כל כך חלש / מחפש אחרייך, / אך למוצאך זו משימה כה קשה. // כמעט איבדתי את התקווה / כי כל יום שעובר, / אני חושב עלייך יותר ויותר. // אך לאחר מה שנראה כיובלות / אני מצאתי את החוט, / את מה שיכול לקשר. // נדמה שאיבדתי את חלקי השני, / הנפש המשלימה, נפשי התאומה. / היא עברה לידי, עברה ולא חזרה / איבדתי אותה, באשמתי. // חושב עלייך כל הזמן, / על הפעם היחידה שראינו אחד את השני / ה'היי' וה'שלום' המבויש, / המבט החודר, / למה, למה לא יכולתי לעשות יותר?" השיר, בביצועו של דרור לוקץ', מופיע באתר ההנצחה, בכתובת: http://alon-makover.ad-olam.co.il/.

דילוג לתוכן