מצרי (שוקרי), שבתאי

שבתאי (שבי), בן נעמי ויששכר, נולד ביום ט"ז בטבת תשי"ג (3.1.1953) בבית-שאן. הוא למד בבית-הספר היסודי על-שם שבזי באבן-יהודה, אחרי-כן למד בישיבת "גן-יבנה" והמשיך בלימודיו במפת"ן בקדימה, במגמה של מסגרות. שבתאי היה תלמיד טוב ואהוב על מוריו ועל חבריו. מורהו בבית-הספר היסודי מספר עליו, ש"נמנה עם הטובים והמוכשרים בכיתה והיה בעל ידע רב במקצועות היהדות. הוא היה מצניע לכת ואהוב על חבריו, וכל שהוטל עליו ביצע במסירות". מנהל מפת"ן מעיד עליו שהיה "תלמיד ממושמע, חייכן וביישן, אהב את הבריות, והשתדל בכל מאודו להשיג הישגים ולהשביע רצון מוריו. כל פעולה שנתבקש לעשותה – עשה במסירות ובאהבה". הוא כתב שירים ואהב להאזין למוסיקה. שמח היה ועליז, בעל חוש הומור והרבה להתלוצץ ולהשתעשע. רוחו הייתה טובה עליו תמיד, וחיוך שובב היה על שפתיו. עיניו היו צוחקות ופניו מאירות. הייתה בו שמחת חיים ואהבת חיים, ובמסיבות ובבילויים שארגן לידידיו היה הוא הרוח החיה. חבריו העריכוהו מאוד וכיבדוהו, על מסירותו ונאמנותו, ועל שידע לשמור סוד ולעודדם בשעת צרתם. ביתו היה פתוח לרעיו והם הרבו לבקר אצלו. הוא לא היה בררן ובהליכותיו הייתה פשטות וצניעות. תמיד נהג רצינות בעניינים חשובים והקפיד לסיים בהצלחה כל משימה שנטל על עצמו. מסירותו לעבודתו הייתה לשם דבר בקרב חבריו והוא ביצע כל אשר הוטל עליו בדייקנות ובאמונה. הממונים עליו שיבחוהו על יזמתו ועל אחריותו, על שקידתו ועל התמדתו. הוא היה בן נאמן ומסור להוריו ורחש להם כבוד רב. שבתאי גויס לצה"ל במחצית פברואר 1971 והוצב לחיל התותחנים. לאחר הטירונות השתלם בקורס לנהגי זחל"ם. הוא היה נהג במפקדת הגדוד, חייל טוב, מסור וממושמע, אהוב על מפקדיו ומקובל על חבריו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו לחזית ברמת הגולן. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) נפגע שבתאי בהפגזה ליד תל-ג'וחדר. רסיס של פגז חדר לגבו והוא מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנתניה. השאיר אחריו אב, אם, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. הוריו הנציחו את שמו בבית-הכנסת "שם-טוב" באבן יהודה.