מפן-כהן, חיים

בן יפה ונח. נולד ביום ו' באלול תשל"ח (8.9.1978) במושב גבעתי. אח בכור לרויטל ויצחק. כשמלאו לו חמש עברה המשפחה לקריית מלאכי, שם למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי 'הראל' ובבית-הספר התיכון בבאר טוביה, במגמת מכונאות, אותה סיים בהצלחה כמכונאי רכב. בגיל חמש-עשרה החליט חיים, שהחיים בעיר אינם לטעמו. אהבתו הרבה לבעלי חיים ורצונו לגדל סוסים, תוכים וכלבים נגעו ללב הוריו והמשפחה שבה להתגורר במושב גבעתי. חיים הקדיש את רוב זמנו הפנוי לטיפול בבעלי החיים האהובים כל כך. כשהיה בן שבע-עשרה, נגנב סוסו של חיים, שרכש אותו בכספו וטיפחו באהבה רבה. הסוס נמצא לבסוף כשהוא שחוט. חיים ביכה את מות סוסו האהוב. סיפורו נגע לליבו של חבר-הכנסת דאז יעקב שמאי, אשר רכש עבורו סוס אחר וחיים לא ידע את נפשו מרוב שמחה. לפני גיוסו עבד חיים במוסך באשדוד, שם הפגין את חושו הטכני המפותח ואת כישוריו כמכונאי רכב. חיים, שעמד על סף גיוסו, רצה לשרת קרוב לבית, אולם אסון המסוקים שנהרגו בו 73 לוחמים בדרכם לפעילות מבצעית בלבנון הותיר בו רושם עמוק, והוא החליט להתנדב לצנחנים. בחודש יולי 1999 גויס חיים לשירות חובה בצה"ל וסיים בהצלחה את מסלול ההכשרה של סיירת הצנחנים. באימונים ובמסעות המפרכים נהג חיים לעזור לחבריו ודאג תמיד לדחוף אותם קדימה. אישיותו הכובשת, צחוקו התמידי, שמחת החיים המיוחדת שלו ורצונו ליהנות מכל מעשיו, כבשו את לב חבריו וקציניו שאהבו אותו מאוד. מערכת יחסים מיוחדת נרקמה בין חיים לבין מפקדו מאיר, אשר תיאר אותו כ"פרח". חיים חלם לטייל בתאילנד וללמוד מחשבים לאחר שירותו הצבאי. חלומות שלא זכה להגשים. כחודשיים לפני שחרורו, ביום כ' באדר ב' תש"ס (26.3.2000) נהרג חיים בתאונת-דרכים, בעת שרכב על אופנוע בכבישי המושב שבו גדל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במושב גבעתי. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל שאול מופז: "…חיים היה חייל נמרץ ובוגר, משכמו ומעלה, אשר התנדב ראשון לכל משימה וביצע את תפקידו תוך גילוי אחריות ויוזמה אישית. חיים בלט באמינותו, אהב לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת והיה אהוד על חבריו ומפקדיו…" מפקד היחידה כתב למשפחה: "משפחת הצנחנים, גדוד 'פתן' ופלוגת 'יהלום', אימצו את חיים כבן במהלך שירותו הצבאי. רבים היו המכשולים והאתגרים שניצבו בפניו, אולם את כל המכשולים עבר ואל מול כל האתגרים עמד. כלוחם, השתייך חיים למשפחת הצנחנים, 'המשפחה הלוחמת'. צנחן היה ולעד יישאר. בתקופת שירותו האחרונה, שירת חיים בתפקיד בו יכל לתת תשומת-לב גם לדברים שמחוץ לגדוד. את הזמן ידע לנצל היטב. בצד היותו חייל אהוד על מפקדיו וחבריו, להם אהב לעזור ולסייע, הצליח חיים לתמוך במשפחה, לעזור לרויטל וליצחק ומעל לכל יכול היה להתפנות ולטפל בסוסיו ובשאר החיות אותן אהב מאוד…בעוד מספר חודשים אמור היה חיים להשתחרר מצה"ל ולסיים את חובתו למדינה, חובה שמילא מתוך נתינה עצמית, הקרבה אישית ומאבק יום יומי. נזכור את חיים שלנו, את היופי, את אהבת החיים, אהבת האדם ואהבת החיות, שכל כך איפיינו אותו." מתוך דברים שכתבה בת דודתו, צליל מסיקה: "חיים היה בחור יפה תואר ונאה, ואם ראה מישהו מוכר, חייב היה לומר שלום… חיים היה בחור למופת שאהב לעזור לזולת. יש דבר שרוצה אני לומר לך חיים: רשמתי את שמך על החול והוא נמחק, רשמתי את שמך על הלוח והוא נמחק, חרטתי את שמך בליבי והוא יישאר שם לנצח. חיים אני אוהבת אותך ולא אשכח אותך לעד."