מעוז, עדי

בן אורנה ומשה. נולד ביום ט' באדר תשמ"ב (4.3.1982) בבית החולים "קפלן" ברחובות. עדי היה תינוק יפה וערני שבגיל שנה וחצי כבר הלך למעון של בתיה. את מסלול לימודיו החל בבית הספר היסודי "השיטה" שברחובות שם למד מגן חובה ועד סוף כיתה ו'. הוא המשיך לחטיבת הביניים והתיכון בקריית החינוך "אורט רחובות" שם סיים את לימודיו במגמת מדעים (פיזיקה-מחשבים) והגיע להישגים נאים בבחינות הבגרות. עדי היה ילד ברוך כשרונות. בהיותו בכיתה א' למד לשחק שחמט, גילה הצטיינות וזכה לתעודות הערכה. הוא היה תלמיד טוב אך גם שובב גדול שהרבה לבצע מעשי קונדס, כשחיוכו מלווה אותו בכל מעשיו. הוא אהב לשחק כדורגל והקדיש למשחק זמן רב במסגרת קבוצת הילדים של "הפועל מרמורק". עם התבגרותו החלו לבלוט אצל עדי צדדים נוספים. הוא התגלה כחבר נאמן וכאדם בעל מצפון. ידוע היה ברגישותו החברתית ותמיד ידע לקרב אליו ילדים מהקצוות. כל תלמידי הכיתה ידעו שאם מי מהם מתקשה בלימודים – עדי הוא הכתובת. ואכן, על ידי הסיוע שנתן, הצליח להעביר את התלמידים החלשים מהשוליים למרכז ואת תחושת הביטחון שהעניק להם אגב כך, לא ניתן למדוד במילים. כשסיים עדי את לימודיו כבר היה בן 18 ומועד גיוסו קרוב, אך החליט לדחות את הגיוס בשנה על מנת שיוכל לטייל ולנוח לפני כניסתו למערכת הצה"לית. ואמנם, את הזמן שעמד לרשותו היטיב לנצל: הוא עבד בפאב "טרזינה" ברחובות, חסך פרוטה לפרוטה ונסע לטרבין שבסיני שם נהנה מכל רגע ו"תפס שלווה". אחר כך, נסע לאיביזה שבספרד וגם שם צבר חוויות רבות. טיולים אלה נוספו על טיול בר המצווה באמריקה לשם יצא עם משפחתו, ושנה לאחר מכן, כשבילה במשך חודש אצל דודתו בקנדה. עדי זכה לחיים מאושרים ושמחים בכל המובנים ובכל קנה מידה. משפחתו הייתה חמה ועוטפת והוריו מילאו את כל משאלות לבו. הוא היה קשור מאוד לסבא שלמה ז"ל ולסבתא מלכה שעל ברכיהם גדל והיה להם כבן. בארבע השנים האחרונות לחייו זכה גם באהבה גדולה וטיפח את יחסיו עם חברתו אוסנת. השניים ידעו ימים של אושר וקרבה גדולה ואף החלו לתכנן את עתידם המשותף. כשהגיע זמן הגיוס לצה"ל, בסוף חודש מרץ 2001, ביקש עדי לשרת קרוב לבית, אך היות שהיה בעל פרופיל גבוה יועד לשרת בשריון או בתותחנים. תחילה התקשה להשלים עם כך אך לבסוף נמצאה פשרה והוא שובץ למסלול אב"כ של מפקדת זרועות היבשה בהנדסה קרבית. עם תחילת הטירונות התחולל אצל עדי מהפך והתחושות הקשות התחלפו באהבה גדולה לפלוגה. משבוע לשבוע נקשר אל חבריו החדשים ומאז השקיע בהם את כל זמנו ומרצו. הוא סיים בהצטיינות את מסלול הלוחם שבמהלכו עבר קורס מש"קי אב"כ וקורס מ"כים. עם סיום הקורס בבית הספר להנדסה צבאית שירת כמדריך טירונים וכן עבר אימון מתקדם בבאלי"ש. עם סיום ההדרכה של מחזור הטירונים אותו ביצע באהבה ובמסירות ביקש לעבור לחיל האוויר ובקשתו אושרה. בספטמבר 2002 עבר לשרת בבסיס חיל האוויר שבלוד (בח"א 27) שם שימש כמש"ק אב"כ בטייסת תעופה. הוא נקלט במהירות בבסיסו החדש והתחבב על חברי הצוות – מפקדים וחיילים כאחד. עדי הגיע לבסיס בתקופה שקדמה למלחמת המפרץ השנייה (מרץ 2003) ותרם רבות למוכנות הספיגה של חיילי ומפקדי בח"א 27, וכן לקח חלק בכוננות כוחות ההתגוננות של הבסיס מפני מתקפת טילים בלתי-קונוונציונליים. מפקדיו ראו בו חייל רגוע ושקט, חייכן וחברותי, מסור לתפקידו ומסייע לכל דורש, והכירו ביכולותיו הגבוהות. עדי התאפיין בקור-רוח ובהיותו בעל תושייה; הוא הפגין זיכרון יוצא דופן, היה יסודי והתמצא בפרטים הקטנים ביותר; גילה כשרונות בולטים בתחומי ההדרכה והעמידה מול קהל כמו גם ביכולת הארגון והניהול. כן זכה לשבחים הודות למקצוענותו ולרצינות ולדייקנות שליוו את תפקודו העצמאי. כחודש לפני תחילת הכוננות החל עדי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. הוא ביקש להרחיב את השכלתו ולפתוח אשנב לעתיד ובחר במסלול "אפיק להנדסה". כשהוכרז בבסיס על חזרה לשגרה חזר גם עדי ליציאותיו הקבועות מדי סוף יום עבודה. יומיים לאחר מכן יצא לחופשה קצרה, ממנה לא שב. פתיל חייו של עדי נקטע בבוקרו של יום שישי, ב' בניסן תשס"ג (4.4.2003), בתאונת דרכים שאירעה בחולון. כמה שעות קודם לכן נסע עם חבריו למועדון בתל-אביב שם בילו עד שעות הבוקר המוקדמות. משעמדו לשוב חש עדי עייפות, העביר את רשות הנהיגה לחברו וחגר את עצמו במושב שליד הנהג. החבר איבד את השליטה והרכב נכנס בכיכר. עדי נהרג במקום. בן 21 היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברחובות. הותיר הורים, אחות – מעיין ואח – ליאור שנולד כשנה ושלושה חודשים לאחר נפילתו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון.