בן פני ואלכסנדר, נולד ביום י"א בתמוז תשכ"א 25.6.1961)) במופולירה, עיר מכרות קטנה בזמביה (לשעבר רודסיה הצפונית), וחי בה עד שעלה לישראל בשנת 1972. שתי אחיותיו, רות ועדנה, היו בישראל ושהו משנת 1969 בפנימייה בפרדס חנה. כך היה רון, לתקופה מסוימת, הבן היחיד בבית. הוא למד בבית-ספר יסודי פרטי "בית-הספר הדומיניקני" המקומי. רון אהב את החיים בחיק הטבע, והאקלים בזמביה אפשר לו לחיות בחוץ במשך כל ימות השנה כמעט. רון השתתף בתחרויות שחייה, שיחק טניס והפך במשך הזמן לחובב נלהב של משחק הגולף. העלייה לישראל הייתה חוויה טראומטית לרון, שהיה אז כמעט בן 11 שנים. לא רק צורת החיים שלו השתנתה: כל מערכת הערכים שעליהם גדל והתחנך התמוטטה. טוענים שילדים מסתגלים בנקל למצבים חדשים ומקבלים שינויים בטבעיות, אבל אצל רון לא היה הדבר כך. הוא היה מבולבל, ולא הבין שהערכים שהתחנך עליהם לא "תפסו" בישראל. הוא נדהם מדרכי ההתנהגות של המבוגרים ושל הילדים כאחד. רון סירב לדבר עברית לפני ששלט בה, כשדיבר היה זה כמעט בלא מבטא זר. לאחר שסיים רון את שנת לימודיו הראשונה בבית-הספר בישראל, החליטה המשפחה לעבור מקריית מוצקין לחיפה. רון הזדעזע מהחלטה זו (אף שהמניע העיקרי לקבלתה, היה למצוא בית-ספר טוב יותר בשבילו) והתנגד בכל תוקף למעבר. היאוש שנשמע בקולו, כששאל את הוריו: "האם אתם המבוגרים יודעים מהי משמעות המעבר ממקום למקום בשביל ילד? האם אתם יודעים מה פירוש הדבר להתחיל את הכול מחדש?" כמעט שכנע אותם לוותר על הרעיון ולא להעתיק את מגוריהם. רק בזכות אחותו עדנה, ששוחחה איתו ארוכות, הסכים רון, בלב פחות או יותר שקט, לקבל עליו את ה"גזרה". ברגע שהשלים עם המעבר, הוא נקלט יפה בבית-הספר החדש (בית-ספר "חוגים" בחיפה). העובדה שהתחיל את לימודיו בחיפה בחטיבת-הביניים, בכיתה שהייתה מורכבת מתלמידים שבאו מבתי-ספר שונים, ורובם לא הכירו אלה את אלה, והעובדה שהוא לא נכנס לבית-הספר כעולה חדש, הקלו על רון את השתלבותו בחברה ואת מציאת מקומו בה. הוא התחיל שוב באימוני הג'ודו, והגיע לחגורה ירוקה. רון נבחר לשחק בליגת הטניס לנוער, אולם סירב להשתתף בה, מכיוון שלא אהב עיסוק בספורט שמטרתו העיקרית תחרותית. הרוח הספורטיבית וההנאה מהמשחק היו חשובים לרון יותר מהניצחון. הוא המשיך לשחק טניס להנאתו, למרות שבמועדון לא ראו את הדבר בעין יפה. רון לא היה תלמיד מבריק, אבל גם לא התקשה בלימודים. הוא היה תלמיד שקט יחסית, אבל רחוק מלהיות "יורם", נער בעל חוש הומור מפותח. רון הפך אט אט למוקד מרכזי בכיתתו ובחברה, לאדם שאחרים נהנים להיות בקרבתו. תהליך זה חזר על עצמו גם בהיותו בקורס טיס. כאשר חשב רון שהוא צודק, הוא עמד על דעתו גם אם נגדה את דעותיהם של הוריו, אחיותיו, מוריו וחבריו. היה לו חוש צדק מפותח מאוד, ואפשר לומר שההגינות הייתה גורם מרכזי ובולט באישיותו ובהתנהגותו. רון אהב מוסיקה. הייתה לו שמיעה אבסולוטית, והוא היה היחיד במשפחה המסוגל לשיר נכון כל מנגינה. בזמביה הוא ניגן על פסנתר, ובארץ למד בעצמו – בעידודו של חבר – לפרוט על גיטרה. הוא הצליח להגיע לרמת נגינה טובה, ונהנה משעות רבות של נגינה לעצמו, בהיות לבדו, וגם בחברה. רון קירב רבים מחבריו אל המוסיקה. בהיותו בחטיבת-הביניים, הצטרף רון לחוג טיסנות ונהנה מכל רגע של עבודה בעץ ומניסיונות ההטסה של הטיסנים שבנה. החוג היה הצעד הראשון לפני הצטרפותו לגדנ"ע אוויר, ולאחר מכן לקורס דאייה. בדאייה מצא את "אהבתו" – הטיסה. רון עבר בהצלחה את מבחני המיון הראשונים לקורס טיס, עוד לפני שעמד בבחינות הבגרות בקיץ 1979. באוקטובר 1979 גויס רון לצה"ל והתחיל מיד בקורס הטיס, כשהוא נחוש בהחלטתו לסיימו כטייס. באחד השלבים בקורס הוא קורקע, מכיוון שסבל מסחרחורות בטיסה בגבהים מסויימים. אחרי שבועות מספר, שבהם נערכו בדיקות רפואיות (תקופה שהייתה הקשה ביותר בחייו), עבר רון למסלול הכשרה של טייסי הליקופטר. עקב כך, הוא נאלץ "להישאר כיתה" ולעבור לקורס הטיס הבא. הוא חזר ופגש בקורס את חבריו הטובים מן הקורס הקודם, בני ועופר, ומכאן המשיכה השלישיה את דרכה בצוותא, עד לקבלת הכנפיים במרס 1982. רון סיים את הקורס כחניך מצטיין. עוד במהלך הקורס הפך רון "מכור" להליקופטרים ולדרך ההטסה השונה והמיוחדת שלהם. הוא אהב את הקשר ההדוק בין האיש והכלי, ובין הטיסה בשמים והאדמה שמתחתיו. זה היה אחד הנושאים, שרון הרבה לדבר עליו בהתלהבות ובאהבה. בעת מלחמת לבנון, השתתף רון עם שאר הטייסים בטייסת בכמה משימות בשמי לבנון. ביום כ"ה בסיוון תשמ"ב 16.6.1982)), נפל רון בשעה שטס כטייס-משנה במסוק, שיצא לחלץ שני חיילים פצועים באיזור הקרבות באגם קרעון. שבוע לאחר מכן עמד רון לחגוג את יום הולדתו ה-21. גם אם נגזלו מרון חייו לפני שהספיק לטעום מהם, הוא השיג מה שרצה יותר מכל – לטוס. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. רון השאיר אחריו הורים ושתי אחיות.
