מסילתי, רועי
בנם הבכור של רינת ומוטי. נולד ביום כ"ו בתמוז תשמ"א(28.7.1981) באשקלון. אח לעדי וגל ולשחר הקטנה שנולדה לאחר מותו. רועי החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "נוף ים א'" באשקלון וסיימם בבית-הספר התיכון "אורט רונסון" בעיר, שם למד במגמה עיונית-גאוגרפית. רועי אהב מאוד את החיים, נהנה לחיות את הרגע והרבה לעסוק בספורט. בילדותו שיחק כדורגל בקבוצת הנערים "הפועל אשקלון", אהב לשחק גם כדוריד, ובהמשך השתתף בתחרויות הורדת ידיים, ענף שגילה בו מומחיות מיוחדת: הוא הגיע למקום ראשון באזור הדרום והמשיך לתחרות הארצית בה זכה בתואר "אלוף הארץ בהורדת ידיים". שאיפתו הגדולה הייתה לזכות בתואר "אלוף אירופה" בתחרות שעמדה להתקיים מספר חודשים אחר כך, אך לא זכה להשתתף בה. שמחת החיים בה ניחן רועי התבטאה במיוחד באהבתו למסיבות, אהבה אותה הפך למקצוע של ממש. רועי שימש כיחצ"ן של מסיבות נוער, ארגן מסיבות נוער בהן השתתפו אלפי נערים ונערות והעסיק מספר רב של יחצ"נים. למרות גילו הצעיר ידע להטות אוזן קשבת לבני נוער רבים ושימש להם כ"אבא". רועי אהב את הזולת וידע לכבדו, היה נכון לעזור ולסייע לכל דורש, והיה מוקף חברים רבים שהשיבו לו אהבה וביקשו את קרבתו. הוא היה בן משפחה אכפתי וחם, אח נאמן ואוהב, ובן מסור להוריו. בסוף חודש נובמבר 1999 התגייס רועי לצה"ל. הוא הוצב בחיל האוויר ושירת בטייסת מנהלה בבסיס חיל האוויר בחצור. גם כאן המשיך להשרות מרוחו הטובה על חיילי הבסיס ולגלות מוטיבציה בתחום הספורט ובארגון אירועים. על תהליך הקליטה של רועי בבסיס מספר רב-סרן אלי, שקיבלו לתפקיד: "רועי הגיע לכנף הרביעית לגף תזונה כעלם צעיר, מעט מבוהל מן העתיד הלא-ברור, מוכן ונכון למלא את התפקיד אשר יוטל עליו. בריאיון הקליטה לגף פגשתי בחור חסון וגבוה, נאה, אשר ממתין בדריכות לקבל תפקיד ולהתחיל את דרכו בבסיס. על רועי הוטל תפקיד המחייב רצינות ואחריות: רועי מונה להיות אחראי חדר-אוכל קצינים, תפקיד שבדרך כלל אויש על ידי אנשי קבע או חיילי חובה ותיקים ומנוסים. הרגשתי בטביעת העין הראשונה שאני יכול לסמוך על הבחור היושב מולי בריאיון; 'הוא יעשה את התפקיד היטב', חשבתי לעצמי, ואכן – ככל שעבר הזמן נוכחתי לדעת שהבחירה הייתה במקום. רועי השתלב במהרה בתפקיד ובגף וזכה בהערכות יפות וטובות מפי באי חדר-האוכל. במהלך שירותו – שנגדע לפתע – גילינו בחור רגיש, בחור שרצה להספיק הכול. אפשר לומר עליו שהיה מעין איש העולם הגדול, איש עם חוש מפותח לעסקים. ידענו שעתידו לפניו וההצלחה בטוחה בכל אשר יפנה. בשעות הפנאי המעטות שהיו לו בין ארוחה לאירוע דאג לשמור על גוף רענן והתעמל בחדר הכושר הבסיסי". מוסיף ומספר סגן-אלוף חזי, מפקד היחידה: "רועי בלט בהופעתו התמירה והחסונה. הוא היה חברותי ומקובל על חבריו וידע למצות כל רגע פנוי בחייו". ואמנם היו לרועי תכניות רבות ורבים ניבאו לו גדולות ונצורות, אולם חייו נגדעו בתאונת דרכים קטלנית. ביום י"ט בסיוון תשס"א (10.6.2001) נפל רועי בעת מילוי תפקידו בתאונת דרכים שאירעה באזור גן יבנה, בעת שעשה את דרכו מהבסיס חזרה הביתה. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי באשקלון. הותיר הורים, אחות – עדי ואח – גל, אליהם הצטרפה שחר, שנולדה לאחר מותו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. מעל מצבתו של רועי הציבה המשפחה לוחית זיכרון בה נכתב: "רועי שלנו, היית ילד מיוחד מאוד. / עדיין קשה לנו להאמין שאינך עמנו עוד. / היית האור של הבית, עמוד התווך של חבריך, / מי היה מאמין שכך יסתיימו חייך. / נקטפת מאתנו בתאונה טרגית בגיל עשרים / ומאז אנו כואבים ושבורים. // השארת חלל ענק בכל התחומים בהם עסקת / בעיקר בתחום הורדת הידיים בו הצטיינת. / כולם זוכרים את האמביציה והשאפתנות שליוו אותך, / כל מסיבה מוצלחת נזקפה לזכותך. / חבריך, משפחתך ומפקדך ספדו על קברך, / ונשבעו שלנצח ייחקק בלבם זיכרונך, / כי אפילו אם אינך בין החיים / אדם כמוך לא שוכחים לעולמים. / אלפים ליוו אותך בדרכך האחרונה / וממשיכים ומגיעים מדי שנה. // ר – יק נשאר הלב מאז שנדם לבך / ו – כל יום מייחלים אנו לשובך / ע – דיין קשה לנו להאמין שלא תשוב / י – גון וצער מציפים את הבית מאז שהלכת – בננו האהוב. // לעתים אנו מתבוננים למעלה אל השמים ושואלים: 'לו רק הארכת לו חיים… אלוהים?'". רב-סרן אלי כתב: "דברים שרציתי לומר על רועי ולא הספקתי… הבשורה הרעה שהגיעה ביום בו נפגע רועי בתאונה הממה את כולנו. הרי זה לא ייתכן שיותר לא נפגוש את הבחור הצעיר והחסון בפתח חדר-האוכל או חדר-הכושר? המוח מסרב לקלוט ולהאמין… פשוט מסרב!!! פגשנו את משפחתו של רועי ומיד הבנתי היכן ספג רועי את חוש הרגישות והאחריות שגילה. משפחה חמה ונפלאה שאיבדה אדם יקר, יקר לכולנו… לעולם נזכור אותך רועי… הייה שלום פקוד, חבר!!!". באזכרה שנערכה במלאות ארבע שנים לנפילתו, נשאה אמו של רועי דברים: "ארבע שנים חלפו להן בלעדיך / ואין יום שאנו לא מתגעגעים אליך / הזמן אינו מרפא דבר / והכאב כמו לפני ארבע שנים נותר / והנה כמו בכל שנה, השנה גם / הגיעו לקברך כולם / כדי להנציח את יום השנה / ולשוב ולהיזכר באותה תאונה / תאונה אכזרית שקטפה אותך בדמי ימיך / והותירה אותנו מלאי געגועים אליך / …/ עוד מעט יתפזרו כולם / ויישאר לו שוב הקבר ריק מאדם / אך אנו הוריך תמיד אתך נישאר / כל יום שישי נשוב ונבקר / נספר לך את כל אשר עלינו עובר / כי לא שוכחים בן בכור כל כך מהר / רועי היקר, תן לנו כוחות להמשיך לשרוד / כי כל יום שעובר זה נעשה קשה מאוד / אף פעם כאב זה לא יגליד / והוא ילווה את חיינו תמיד…".
