מנשה, חיים-יצחק

בן עליזה ומנשה, נולד בשנת 1931 בבגדד, בירת עיראק. שם למד בבית-ספר והיה בין הראשונים שהצטרפו לתנועת החלוץ הבבלי שפעלה בתנאי מחתרת ושאף לעלות ארצה. בשנת 1945, בהיותו בן 14, הגשים את חלומו זה בסכנת-נפשות, בהעפילו ברגל דרך עבר- הירדן ומשם עבר בגניבה את גבול הארץ. אמו הגיעה זמן-מה אחריו. מנעוריו התבלט בעקשנותו, באופיו החזק ובחושו המעשי. בכל הוויתו הרגיש במועקת הגלות. לא עבר יום ללא התנגשות עם נער ערבי ברחוב, ונוהג היה לשלם למכים אותו מכה כנגד מכה. במסגרת "עליית-הנוער" נשלח להכשרה בגליל ים, עבד במטעים ובגן-ירק וחלם להצטרף לקיבוץ שפיים. עם פרוץ מלחמת-העצמאות, לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ, התגייס לפלמ"ח, לאחד מגדודי "הראל", ונפל ביום ד' בניסן תש"ח (13.4.1948) כאשר עלה כמלווה לשיירת "הדסה" בדרכה להר-הצופים. הדרך להר-הצופים עברה בשכונת שייח'-ג'ראח הערבית ועם פרוץ המלחמה התאפשרה התנועה להר בשיירות שאובטחו על-ידי הצבא הבריטי. השיירה יצאה לדרך לאחר שהבריטים הבטיחו כי הדרך פתוחה ובטוחה. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדותינו בעיר ובהר-הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחר-הצהריים הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. רק לפנות ערב התערבו הבריטים וחילצו את הניצולים מכלי הרכב הלכודים. היה בן 17 במותו. הובא למנוחת-עולמים בקבר אחים בבית-הקברות בסנהדריה בירושלים.