מנשה, אביחי

בן לבנה וישועה. נולד ביום ב' באייר תשמ"ה (23.4.1985) ברמלה, בן זקונים להוריו, אח צעיר לבני ורונית. אומרים שכל שם מתאים לאדם. אביחי היה כל כך חי, תמיד עם חיוך על הפנים, חיוך מדהים של אדם מדהים. אי-אפשר היה לראות אותו ולא לחייך. אביחי ידע להנות מהחיים, לנצל את הזמן ולהפיק את המירב. בכל מקום שהיה בו צחוק, ניתן היה למצוא את אביחי. אביחי החל את לימודיו בבית-ספר היסודי "אחווה" ברמלה. כשמלאו לו 10 שנים עברה המשפחה למושב מצליח ואביחי המשיך את לימודיו בחטיבת-הביניים "אילון" ובבית-הספר התיכון "הרצוג" במגמת משחק ותיאטרון. אביחי היה אהוד מאוד בקרב המורים. מתוך הספד שנשא מחנך הכיתה, דדי שפיר: "כל מהותו של אביחי היתה להצחיק ולשמח את הבריות והוא עשה זאת בצורה מעולה. חלומו היה לעשות קריירה בתחום שבו היה מצוין." מגיל צעיר אביחי הרבה לשיר ולבדר את בני משפחתו ואת הסובבים אותו. הוא בחר במגמת תיאטרון, שבה הביא לידי ביטוי את כשרון המשחק המופלא שלו. בגיל 16 חבר לחברו הטוב אסי ויחדיו העלו מופע סטנד-אפ. במסגרת ההופעות שלהם כצמד הופיעו בבנייני האומה בירושלים ובבתי ספר שונים. אביחי גדל בבית שוקק חיים, בחיק משפחה חמה ואוהבת ומגיל צעיר היה מאוד פעיל בתחומי חברה שונים: בכיתה ט' יצא אביחי לקורס מד"צים, נשאר מעורב בפעילות הנוער ותרם למושב עד לסיום כיתה י"ב. הוא עשה זאת מתוך השקעה והתמדה. צחי רכטר, רכז נוער במועצה האזורית גזר, מספר: "עם היכרותי את אביחי גיליתי בחור צעיר, דינאמי, חכם, מצחיק, אופטימי וחיובי. אזכור את אביחי כנער שחיוך רחב תמיד על פניו ושבדיחה טובה תמיד מוכנה בפיו." בכיתה י"ב נשלח אביחי לקורס שדרי רדיו מטעם קול ישראל ושידר ברדיו האזורי. אביחי אהב מאוד ספורט והיה פעיל בקבוצת הכדורגל של המושב. לפני גיוסו לצה"ל קיבל אביחי זימונים ליחידות מובחרות ועבר גיבושים של השייטת ושל סיירות שונות. ביום 29.7.2003 התגייס אביחי לצה"ל לגדוד "דוכיפת", והחל את מסלולו בפלוגה המבצעית בהכשרה. עקב בעיות רפואיות עבר למחלקת המודיעין, הנחשבת למחלקה המבצעית בפלוגת המפקדה. ביום ט"ז באייר תשס"ד (6.5.2004), ימים ספורים לאחר יום הולדתו התשעה-עשר, נפל אביחי בעת מילוי תפקידו באזור רמאללה והובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי ברמלה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב טוראי. מפקד הגדוד, סא"ל ראסן, כותב: "את עבודתך במחלקת המודיעין עשית בצורה טובה ומקצועית. כל משימה שהוטלה עליך ממפקדיך או אף ממני ביצעת בצורה יסודית ביותר. לאחרונה אף פנית למפקדך בבקשה לצאת לקורס פיקודי בהמשך שירותך הצבאי. כל אלה ועוד מצביעים על הרקע ממנו הגעת ועל החינוך אותו קיבלת מהוריך וממשפחתך. אביחי, אובדנך הוא אובדן קשה לכולנו, חבריך ליחידה אינם מצליחים לעכל ולקבל את אובדנך." חבריו של אביחי כותבים: "הבאת אור לכל מקום שהיית, לא חסכת מאיתנו חיוכים. היית בשבילנו חבר מושלם, פשוט זהב, לא יכולנו לבקש יותר מזה. עזבת אותנו ואחריך הותרת חלל שאף אחד לא יוכל למלא. אין אדם שלא אהב אותך ואותך נמשיך לאהוב לעולם, הלוואי שאתה מרגיש מלמעלה את הכאב שלנו והאהבה שלנו אליך, תמיד נתגעגע ולעולם לא נשכח." חודש לאחר נפילתו של אביחי נערך ערב לזיכרו בבית-הספר "הרצוג" בבית חשמונאי. מתוך דברים שקראה הילה כהן, בת אחותו: "עזבת כאן את כולנו מבלי להגיד שלום/ כולם בפה פעור נשארנו ולכולנו יש חלום/ חולמים שתבוא לבקר, חולמים שתחזור/ תמיד נזכור אותך ולא נשכח./ אתה שם למעלה אביחי היקר כי אלוהים חייב לצידו מישהו כזה נהדר." מתוך דברים שקרא אחיו של אביחי, בני: "כל כך לא נתפס שאנו עומדים במקום הזה, המקום שאביחי היה לומד ומשחק. אביחי לא תמיד היה מגיע לבית-הספר על מנת ללמוד, מה שכן אביחי אהב מאוד את החדר הזה והמקצוע אותו למד. כאשר היה צריך להעלות מופע, מחזה או הצגה לאביחי זו היתה הנאה גדולה. מי ייתן שתמיד ניזכר באביחי, נעלה חיוך על פנינו ולא דמעה כי הוא תמיד היה שמח ומחייך." מתוך דברים שקראה רונית, אחותו של אביחי: "צחוקך מתגלגל באוזנינו והחיוך הרחב שלך עומד לנגד עינינו, לו ידעת כמה אנשים אוהבים אותך והתחושה אצל כל אחד מאיתנו היא כל כך כבדה שאני חושבת שרק אתה היית יכול לרומם אותה. 45 יום חלפו ואנו מתקשים להאמין, כל מי שהכירך מתקשה לקלוט את גודל האסון. לעתים נדמה שהנה עוד רגע תחזור ותחייך ותאמר בקול רועם: 'אצלי הכל סבבה'. אבל הפעם זה לא יקרה. הלכת רחוק ולא תשוב. יהיה זיכרך ברוך."