מנסבך, אליעזר-חיים

בן זלמה ומשה, נולד ביום כ"ה בסיוון תרס"ב (30.6.1902) בקרלסרוהה שבגרמניה. ארוין גדל בבית שוחר תרבות והשכלה ועד גיל בר-מצווה היה פעיל גם בקהילה היהודית בעיר. בגיל זה החל להשתלב בתנועת-הנוער הציונית "בלאו-ויס" והחל מתרחק מהפעילות היהודית-דתית. ארוין למד באוניברסיטאות של פרייבורג, בון וברלין וסיים לימודיו בהן בהצטיינות ובתואר דוקטור לרפואה ולריפוי שיניים. בחמש השנים הבאות עבד במקצועו במרפאת השיניים הגדולה של מפעלי "קרופ" בעיר אסן, ממפעלי התעשייה הכבדה של גרמניה המתחמשת. הוא הגיע לדרגת אסיסטנט ראשי, למורת רוחם של חבריו לעבודה, שחרה להם שיהודי קיבל מינוי נכבד כזה. באחד ממכתביו מאותם ימים הביע את חששותיו מפני גרמניה המתחזקת, והוסיף כי אם ייאלץ להתגייס לצבא הגרמני הוא מקווה לשרת רק בחיל-הרפואה "כדי לא לשמש בשר תותחים". בהשפעת אחד ממוריו התווה לעצמו את דרכו במקצועו והיא: רפואת שיניים סוציאלית המבוססת על רפואה מונעת, וכן על הצורך בביטוח בריאות בכלל ובריאות שיניים בפרט. ביתו שימש מרכז לפעילות ציונית ענפה ומקום מפגש לשליחים שהגיעו מארץ-ישראל. לפני שעלה לארץ-ישראל נשא לאישה את עליזה ולזוג נולדו שתי בנות: דבורה ושושנה. ארוין עלה עם משפחתו לארץ-ישראל בשנת 1933 והשתקע בתל-אביב. עלייתו של ד"ר מנסבך שימשה אות לצעירי עירו לבוא בעקבותיו. תקופה קצרה לאחר עלייתו ארצה התמנה למשרת רופא השיניים הראשי של הסתדרות רופאי השיניים. ד"ר מנסבך עסק בחקר העששת ובקשר הגומלין שבין מחלות-הפה ומחלות הגוף – מה שקרוי היום "רפואה הוליסטית". בין התפקידים הרבים שמילא היו ייעוץ במקצועו בבתי-הספר בתל-אביב ובירושלים, וכן טיפול שיטתי בשיניהם של תלמידי בתי- הספר. עם עלות היטלר לשלטון והעלייה ההמונית ארצה התמסר ד"ר מנסבך לקליטת רופאי שיניים מקרב העולים החדשים ולסידורם בעבודה במקצועם ברחבי הארץ. ד"ר מנסבך ומשפחתו היו בין המתיישבים הראשונים בקרית עבודה – שלימים נקרא שמה חולון; כדרכו, נרתם גם כאן לעבודה ציבורית, אף כיהן כיושב-ראש המחלקה הטכנית של מועצת העיר. בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח הצטרף להגנה ולשמירה על היישוב ובעזרת רופאים נוספים נבנה המערך הרפואי ביישוב. כספי פרס שקיבל ארוין עבור מחקר שעשה בתחום בריאות הלסת הוקדשו לרכישת סרטיפיקט להבאתו ארצה של אביו, שניצל ממחנות ההשמדה, ואכן בשנת 1947 הגיע אביו ארצה כזקן המעפילים באונייה "שמפוליון". במלחמת-העצמאות פעל להקמת מרפאות שיניים ניידות לטיפול בחיילים בשדה הקרב. באותה תקופה סוערת כתב לבתו דבורה מכתב ובין השאר ציין: "הסכנה הכללית כמעט השרתה עלי עליזות, אין ממה להיזהר, כל מקום מסוכן, אבל החיים הם כל- כך גדולים ויקרים שאני חי אותם במלואם. היו לי כמה תקופות בחיים שדמו לזו של עכשיו, אבל זו היא הגדולה ביותר, כי זוהי שעת הולדתו של עמנו". ביום ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948) נפגע מכדור שנורה מכיוון אבו-כביר, בעודו יושב ליד שולחן עבודתו. הוא הובא לבית-החולים בילינסון שם נפטר מפצעו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. ביום השלושים למותו נקראה מרפאת השיניים בתל השומר על שמו. סמלה של עירו חולון נקבע על פי צילום שעשה, ונראה בו עץ שקמה הצומח בחולות חולון.