מנלה, גד (“גדי”)

בן דויד וגניה. נולד ביום ז' בשבט תש"ו (9.1.1946) בקיבוץ תל- יצחק שבשרון, אשר הוריו היו בין מייסדיו אחרי שהגיעו לארץ במסגרת "הנוער הציוני". מטבעו היה גד ביישן תכונה זו התבטאה בו בחוסר רצון לדבר בציבור בכלל ועל עצמו בפרט וכן לא נטה להתגאות בהישגיו בצבא. לשני דברים היה רוחש חיבה מקטנותו – למכונאות ולגורי-כלבים. המוסך היה לו ביתו השני ובאשר הלך נדמה היה שבמוסך כל מעייניו, כי גד אהב לפרק ולהרכיב ולבדוק את קרבי-המכונות ולדעת מה מקומם ומה מטרתם. חיבתו זו דחפתו בכל עת ובכל שעה למקום בו היו מתקנים כלים ומכוניות ושם גילה את ידיעתו ואת יכולתו. כן היתה לו "חולשה" יתירה לגורי כלבים שליד ביתו. הוא לא יכול היה לעבור ולשמוע את יללתם בלי שילטפם ויקדם את פניהם בחיבה. דומה שעליהם היה שופך את האהבה שבלבו, את כל רגשותיו. בבית-הספר היסודי גילה את כשרונותיו הטכניים והמיכניים וכאשר סיים את לימודיו בו נשלח לבית-הספר התיכון המקצועי "אורט" שבנהריה כדי ללמוד פרק במכונות חקלאיות. עוד בגיל צעיר אהב לטייל הרבה ובפרוטות-הכיס שקיבל רכש אטלס לעצמו. לאחר-מכן היה שוקע בקריאת ספרי הרפתקאות ובספרים על ארצות רחוקות. עיניו הגדולות כאילו רצו להבין את כל מה שנאמר וכל הנעשה. משהו מיוחד היה בהן, בביטוי העצב והעליצות שבתוכן, בערפליות מבטן ובדרך הבנתן וחכמתן. ביולי 1963 הגיע מועד גיוסו לצה"ל ואז יצאו הוא וחבריו לכפר-גליקסון לנח"ל. תחילה היה הרושם שאין הצבא אהוד – במיוחד עליו, כי הוא לא אהב לבצע פקודות של אחרים; והוא היה ממהר להחליט ולבצע את כל מה שקיבל על עצמו במלוא האחריות, בלי שפחד ובלי שהיסס. לא אהב לדבר ולהשמיע דברים כשם שלא אהב שידובר בו ועליו, אך כשהיה משמיע משהו היו אלה דברי טעם ומחשבה. חבריו הכירו אותו כצייד מעולה האוהב לשוטט עם "הרוגטקה" בידו, אולם שובבותו לא הסתירה את לבו הטוב שהיה מוכן לעזור לזולתו בכל עת ובכל שעה בלי שאהב להתבלט, מפני שמטבעו היה ביישן, כאמור, ונחבא אל הכלים. כאשר נסתיימה התקופה בכפר-גליקסון מיהר לבקש את העברתו לנח"ל מוצנח. מעניין לציין כי מה שהביא אותו להתנדבות לצנחנים היה חוסר עניין בגידול הגזר בשדות משק כפר-גליקסון ולכתו אחרי לבו היה מעשה אופייני מצדו – ומיד הזדהה עם ההווי המיוחד של הצנחנים. הוא התגבר על הפחד והשתלט על עצמו מתוך קור-רוח מחושב – ובכך מצא סיפוק. בחיי-הצבא מצא לו אתגר ותמיד הציב לעצמו פסגה של מעשה רב שאליה היה מוכרח להגיע, כי זה היה הקו הברור שלו: לא לוותר ולא להיכנע לכשלונות, יהיו אשר יהיו. הוא דרש מחניכיו את המכסימום שאדם יכול לדרוש מעצמו: לא את המאמץ הגופני דרש כי אם כוח-רצון להגיע למטרה, והיו כאלה שאמרו עליו: "אחרי מפקד כזה נלך ללא חשש, בידיעה ברורה שהוא יודע את אשר לפניו". הוא שלט בעצמו בכל מצב ובכל סיכון ויכולת זו היא שמילאה את כל הוויתו. נאמר עליו שהיה נחפז ונמהר כלפי חוץ וכלפי הסובבים אותו, אולם רק מניעים פנימיים הביאו אותו לכך. אחרי שגמר את השירות הסדיר שלו בדרגת סגן-משנה התנדב לשירות-קבע ובמלחמת ששת הימים היו תכניות נועזות מצדו בשביל סיירת הצנחנים, תכניות על מיבצעים שדרשו תעצומות-נפש ואחריות מרובה. בשטח הקרבי הפך לדמות בולטת ובמשך הזמן הגיע גד לדרגת סרן – וכתום המלחמה, בשעה שחזר ממנה, היה עטור-נצחונות. על אומץ-לבו ועל תושייתו במיבצע כראמה, שאירע ביום 21 במארס 1968, בצאתו בזחל"ם תחת אש-האויב העזה למשוך אליו את האש כדי לאפשר לכוחותינו לאתר את מקורות-האש של האויב, ונוסף לכך על חלצו פצועים בהיותם תחת אש עזה ורצופה, צויין לשבח על-ידי הרמטכ"ל, רב-אלוף חיים בר-לב. האות הוענק לו ביוני – ולאחר חודש ימים, ביום א' באב תשכ"ח (26.7.1968), נפל גד בשעת מירדף אחרי חבלנים בבקעת הירדן יחד עם אל"מ אריק רגב. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בתל-יצחק. בראשית ישיבתה השבועית של הוועדה המרכזת של ההסתדרות התייחדו חבריה עם זכרם של גד ואריה שנפלו באותו קרב ושיגרה תנחומים למשפחות, לצה"ל ולקיבוץ תל-יצחק שהשתייך אליו גד. לאחר שני טכסי האזכרה הפשוטים והקצרים ב"שלושים" לנפלו ולנפילת אריה רגב נתכנסו מפקדים, קצינים, חיילים והתייחדו עם זכרם מתוך העלאת זכרונות עליהם. קיבוצו הוציא חוברת לזכרו בשם "גדי", אשר בה פורסמו דבריהם של אישים שונים, וביניהם דברי הרמטכ"ל, שציין את גד כאחד "מן המעולים שבשכבת המפקדים הצעירים בשירות-קבע. הוא צמח בקיבוץ ובשל בצה"ל – והערכים שיינק משני מקורות אלה מצאו באישיותו ובנפשו קרקע פוריה. הוא התחנך על הגשמה חלוצית במשקו ועל דוגמה אישית והמושג 'אחרי' בצה"ל, קלט את התורה ודבק בה. לתפקידיו בתה"ל התמסר כליל תוך הזדהות מוחלטת כשהיא מצוייד לא רק בנכונות וברצון טוב אלא גם בתכונות יכולת וחושים מפותחים להפליא, שבזכותם הצטיין בשדה ומילא תפקידיו בהצלחה ובכשרון…" גם "רפול" (אלוף-משנה רפאל איתן, קצין הצנחנים הראשי) כתב עליו באותה חוברת בספרו על "הזכות הגדולה שהיתה לו להכיר את גד. הוא עבד על טיבו כאשר מינה אותו לסגן מפקד-הסיירת. הוא סיפר איך גד שב אחרי מלחמת ששת הימים מפני ש"משעמם בבית! רוצה לחזור" – ואז היה לקצין-המיבצעים. בתקופה ההיא ממש שלגביו החלה בפעולת כראמה, עמד על טיבו ולאחר מיבצע זה באו תקריות, מירדפים, סיורים וטיסות לרוב וגם שבת אחים יחד בשיחות ארוכות על מלחמת ששת הימים, על פעולות-התגמול ועל חינוך ילדים כלוחמים. אלוף (במילואים) עוזי נרקיס אף הוא מספר על פגישותו הראשונה בגדי ועל הפגישות עמו לאחר-מכן – עד לימיו האחרונים. קיבוצו שלגד החליטו להקים ליום השנה לנפלו ולנפול אריה רגב את "בית גדי". ואכן ביום השנה היה טקס חנוכת-הבית אשר הוקדש לסימפוזיון על הנושא "הגבורה בעם ישראל". השר משה קול ואלוף פיקוד המרכז השמיעו דברים על נושא זה הועד להקמת הבית הוציא שתי חוברות באנגלית בשם "גדי". שמו וזכור הועלו ספר "המסתערים ראשונה" לאורי מילשטיין וכן בספר "אחרי" לשלמה נקדימון. בספר "המלחמה שלאחר המלחמה" בהוצאת ענף ההדרכה וההסברה שבמטכ"ל וסופר על הקרב שעליו צוין לשבח.