מנור, טל

בן לאתי ודן. נולד ביום שבת, כ"ו בסיוון תשמ"ה (15.6.1985) בראשון לציון, אח צעיר ליריב ועמית. עם הולדתו הצטרף למשפחה עוד חיוך מדהים, נועם וחמימות. טל היה ילד חסון ולא ידע מחלות, ובדרך כלשהי פסחו עליו גם מחלות הילדות, כדוגמת אדמת וחזרת. חוסנו התבטא הן בשובבות של ילד, והן בנפש בריאה לראות ולהבין את המציאות. אין ספק כי עזרו בכך שני אחיו הבוגרים שהיוו לו דוגמה לתפארת. כבר בילדותו הצטיין טל בחריפות שכלו ובחדות לשונו. מכריו וידידי המשפחה נהנו כאשר 'זכו' במענה הלשוני שפרץ מפיו ובחוש ההומור שהגיב לגדולים ממנו. וכך צמח לו טל בחיק משפחה אוהבת ותומכת, שייחודיות המשפחתיות והחמימות שבה הורגשה על-ידי כל מי שביקר בביתם. לאחר סיום כיתה א' בבית-הספר "איתמר" ברמת אליהו, עבר להתגורר עם בני משפחתו בשכונת קרית גנים בראשון לציון ושם, בבית-הספר השכונתי, סיים את לימודיו בחטיבת- הביניים ובתיכון מקיף ח'. בגאווה ובאושר חגג טל את מסיבת בר-המצווה שלו ב"חירבת דוראן", שם הריעו לו בחום ובאהבה כל בני משפחתו הרחבה וכל חבריו, ורגליו נעו ורקדו ללא הפסקה. זה היה הרגלו משכבר הימים, רגליו לא ידעו מנוחה וכל צליל ומנגינה הפעילו אותן, והוא מצא זמר אפילו בזמזום מכונית. באותה השנה נסעה המשפחה לטיול באירופה לכבוד המאורע הגדול של בן הזקונים. גם שם הוכיח טל את כישוריו ואת יכולת הסבולת שלו, וברכבות ההרים השונות התגלגל צחוקו בראותו את אביו מסתחרר בסיבוב הראשון. טל גדל והיה לנער, חבר אוהב ומחבק לאמו אתי, חבר אהוד ואוהד לאביו דן, חבר לשיחות ולעשייה במחשב לאחיו יריב ועמית, וחבר לסודות הכמוסים לנמרוד (בן דודתו). בהיותו בן 15 אביבים בלבד ביקש להמשיך את המסורת המשפחתית ולעבור קורס צלילה, ממש כמו אחיו ואביו. שנה אחר-כך היתה בידו תעודת צולל (שני כוכבים). בני המשפחה ירדו דרומה לאילת לממש את הצלילה המשפחתית, ובאותה פרמיירה, הצלילה הראשונה, היה זה דווקא האב שנלחץ שמא יקרה משהו לבנו "הקטן". טל הרגיע את האב, הורה לו לשכב, והסביר לו איך לנשום. התחלפו התפקידים. ועוד הוסיף כהרגלו בקודש בבדיחותא: "אבא, אתה נושם כמו פיל, ולי נשאר עוד חצי מיכל אוויר". באותו עניין, ניכרה בו אחריות בלתי מתפשרת, בנהיגה או בכל מעשה שעשה. הוריו היו גאים בו, הן בקבלת החלטותיו מתוך שיקול דעת, והן בנכונות עשייתו התמידית. טל היה המאושר באדם, פניו העדינות והאצילות הביעו אושר בלתי נדלה, עיניו הבהיקו מנעורים מאושרים. המציאות זימנה לטל חיים יפים. אין פלא, אפוא, שאהבתו לארץ-ישראל רבתה עם השנים, שהרי בית הוריו רווי היה אהבת ארץ-ישראל, על האתרים המופלאים שבה ועל שיריה היפים. בני משפחתו השתתפו בכל טיול רגלי לרוחבה ולאורכה של הארץ, לרבות צעדות עממיות במסגרת מקום העבודה של ההורים. יקרו החיים בעיניו של טל, ולא תמוה היה בעיני המתבונן כי גדל על ערכים שרכש מבית הוריו. הנופל לידו – הושיט לו יד, ואם פגש טל חבר ופניו נפולים – הגיש לו עזרה, עד יחזרו פניו לחייך. שמחת החיים היתה טבועה בו. ההומור היה מנת חלקו, ואם זרקת בפניו מלה מבדחת, החזיר לך טל עשרת מונים באמרות כנף משעשעות. הוא חי את חיי החברה בכל רמ"ח אבריו, אהב את חבריו והם אהבו אותו. הנער היה לעלם. בטרם התגייס לצה"ל עבד ביחידת המחשבים של בית-החולים "שיבא" בתל השומר ובמזנון ה"חי כף" בראשון לציון. בכל אשר עשה, זכה בשבחים מפי הממונים עליו ובאמונם המלא. בנובמבר 2003 התגייס טל לצה"ל ובתרועת ניצחון סיפר כי הצטרף לגדוד "דוכיפת", היחידה שבה שירת אחיו הבכור יריב. כמוהו עשה את המסלול בגחמה לגדוד, ואף ביקש להיות נגביסט. הוריו ליוו אותו בכל מהלך שירותו הצבאי ואביו, רס"ן במילואים, היה ער לכל הנלווה לחייל בעת הטירונות, ואחריה גם באימון המתקדם. בשובו מחופשה, התגלו אצבעות רגליו כחולות, טל סבל בשקט את כאבי מכת הקור ברגליו. ותוך בירור הסתבר שהחיילים לא קיבלו הדרכה נאותה כיצד מתגוננים מפני הקור. אלמלא עירנותו של אביו, הדבר היה עלול להסתיים בכריתת שתי אצבעות. אין ספק כי הצבא הוסיף לטל קורטוב של בגרות. היה לו מתח פנימי משלו, תוצר של רגישות לזולת, ידידות לחבריו ביחידה וכוחות נפשיים לתרום ולעזור. קסם מיוחד היה לעלם, כעץ צעיר, מלא שובבות ונחישות, שפרץ בגובהו גם לבגרות. הכל התרונן בו. ואם נתקל בבעיה, התמודד עימה והפך אותה לאפיזודה חולפת, כי נפשו ביקשה לדעת ולחדש יומיום, והוא שמר בנפשו על מיתר המנגינה המתחדשת. כבר בטירונות סומן טל כמי שמיועד לשדרת פיקוד עתידית, ובעודו באימון המתקדם זומן להצטרף לקורס מ"כים. ככל נער מתלבט, התייעץ טל עם הוריו. מחד-גיסא ידע שאביו אוהב את הצבא וימשיך לשרת במילואים כל עוד יעמוד לו כוחו, ומאידך-גיסא שמע את דברי אמו האומרת: "מה שלא מתאים לך – אל תעשה." ערב ראש השנה התכוננו בני משפחתו לבקר בבסיס את החייל הצעיר במשפחה. טל עצר בעדם באומרו "השטח עוין, הרכב אינו ממוגן," וביקש להימנע מביקור. בבוקרו של יום שישי, ב' בתשרי תשס"ה (17.9.2004) נמצא טל בעמדת השמירה ירוי בראשו. אפשר שעייפות השתלטה עליו, בלבול של חייל בשמירה, מחשבות ופחדים לקראת היציאה לקורס מ"כים ואולי משחק בכדור ורובה. רב"ט טל מנור הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון והוא בן תשע-עשרה. בלכתו הותיר אחריו הורים ושני אחים. מיום שנולד היה טל ערני ופעיל, אם במחשבה ועם במעשה. חיוך שובה לב, עיניים גדולות, מבינות ורואות את הנגלה ואת הסמוי, ונכונות לתת, שלא על מנת לקבל. בנעימות חיננית כובשת גדל וצמח תינוק, ילד, נער ועלם חמודות… בבחינת מופלא שהיה בהישג יד, ולפתע נעלם ואיננו. ונתהווה חלל, משל הושטה היד לקחת… והכל נשמט. לזיכרו של טל הוקם אתר אינטרנט שכתובתו: http://tal-manor.ad-olam.co.il. חבריו ומוקיריו מוזמנים להיכנס לאתר, לקרוא, לראות תמונות מחייו ולשמוע דברים. מפקד היחידה, סא"ל עליאן, נפרד מטל: "טל, הפעם הראשונה שפגשתי אותך היתה בשיחת פלוגה כאשר נקלטתם בגדוד, לאחר תקופה ארוכה בבא"ח, שם עברת טירונות ואימון מתקדם. כשהגעתם לגדוד קיבלתי מהמפקדים את שמות החיילים בפלוגה וכמובן ששמך הופיע ברשימה כאחד החיילים הטובים בפלוגה, בעלי מוטיבציה ויכולת גבוהה. את התקופה הראשונה בטירונות ובאימון המתקדם ביצעת בצורה טובה מאוד, בה הפגנת מוטיבציה גבוהה. המפקדים אף הגדירו אותך כחייל לוחם מעולה, שבעתיד צפוי להיות מפקד בגדוד. פנית למ"מ שלך וביקשת להיות נגביסט, אחד מהפק"לים הקשים במחלקה, אשר דורשים כושר גופני ברמה גבוהה, אחריות ומקצועיות. על הנגביסט להיות לוחם שסומכים עליו, מכיוון שבעת היתקלות עליו לתת את מכת האש ולחפות על חבריו. למ"מ לא היתה התלבטות, והוא נתן לך את ה"נגב" שחלמת עליו והיית נגביסט מעולה. טל, היית חייכן, אחראי, מקצועי מאוד בפק"ל שלך ותמיד ידעת לענות ולתת את התשובה המתאימה. מילאת תפקידים פיקודיים במחלקה – כמו מפקד חוליה, ולאחרונה השתתפת בפעילות מבצעית בגזרת רמאללה וסיכול אירועי פח"ע, ביניהם הסגרת אמל"ח משמעותית. בשבועיים האחרונים ביקשתי מהמ"פ שיבחר שלושה שמות של לוחמים המתאימים לקורס מ"כים וללא הרבה התלבטויות בחר בך כאחד מאותם לוחמים. כל אלה ועוד מצביעים על הרקע ממנו הגעת ועל החינוך אותו קיבלת מהוריך ומשפחתך. ביום שישי לפנות בוקר עלית לעמדת הגנה על היישוב בית אל, הנקראת עמדת דוד והיית אמור לסיים בשעה שמונה בבוקר את השמירה, לאחר שלפני-כן סיימת פעילות במחסום בית המשפט בכניסה לעיר רמאללה." יריב, אחיו של טל, כותב לו: "ילד, תמיד תיארתי לעצמי שאתה תשתחרר, תעשה קצת חיים בחו"ל, תתחיל לעבוד במחשבים כמונו ונעשה חיים ביחד… טלטל, אם רק היית רואה כמה אנשים באו להיפרד ממך. הייתי היום בבית-הספר שלך, כל החבר'ה שלך מהשכבה באו להיזכר בך. זה מדהים לראות כמה אנשים אהבו אותך והכירו אותך. שמעתי עלייך סיפורים ולא האמנתי. פשוט ילד מדהים! אני נזכר בכל החוויות שעברנו, כל הדברים הטובים, איך בתור ילד קטן היית ילד מעצבן שרצה שניקח אותו לכל מקום שאנחנו הולכים. קשה לי לקבל את זה שהדבר היחיד שנשאר לנו ממך זה רק התמונות. אני מסתכל בהן כל היום ונזכר בילד הזה, שמלא בשמחת חיים, תמיד מוקף חברים ותמיד שמח. אני מסתכל על קלטת החתונה שלנו מלפני שנה, רואים אותך רוקד בטירוף ופשוט מאושר, לקחת את המיקרופון והחלטת להיות המנחה של הערב. ודבר אחרון… ביציאה האחרונה שלך הלכנו לשחק פול ביחד, הפסדת, ובגדול, אבל היה כיף חיים. כשדיברנו לפני שבוע אמרת לי 'חכה חכה, ביציאה הבאה שלי נחנך אותך.' אני עדיין מחכה…" אחיו עמית, כותב: "…לא ככה רציתי שתסיים את החיים שלך, חיים שהרבה פעמים התקנאתי בך. כולנו נולדנו שווים אבל לך היה את המשהו המיוחד הזה שהבדיל אותך מהשאר. תמיד אהבתי ללמוד ממך, אתה בעיני איש חכם שמלמד ואוהב ללמוד. אני זוכר שעוד מגיל קטן התעניינת במחשבים ותמיד פנית אלי ראשון בכל שאלה או הסבר שרצית לקבל ותהיתי אם יום אחד תפנה לתחום הזה. לעולם לא אדע… הימים הם ימים של סליחות ואני אף פעם לא בקשתי ממך סליחה, אז אם אי פעם פגעתי בך בדרך ישירה או עקיפה אני מצטער על כך מעומק ליבי ומקווה שסליחתך תינתן לי. היהדות אומרת שערב ראש השנה הוא היום שבו נקבע מה יהיה גורל אדם בשנה הבאה עליו, אז כנראה שהגורל שלך נחתם מבעוד מועד. 19 שנים, 3 חודשים ויומיים זה הזמן שניתן לנו ליהנות מאישיותך, חום לבך ומגע גופך. ועכשיו, אתה ממשיך הלאה למקום אשר אליו מעטים מגיעים… תדע שתמיד אהבתי אותך ולא אפסיק לאהוב אותך ולחשוב עליך אף לא לרגע אחד מחיי." חבריו של טל כותבים: "טל היקר, כולנו עומדים פה מולך ורוצים לשאול שאלה אחת – למה? כולנו לא מבינים, הילד עם שמחת החיים והחיוך שלא יורד מהפנים הולך לנו ככה בלי הודעה מוקדמת… מתגעגעים אליך, לחיוך שלך, לעיניים שלך, להילת האור שהיתה יוצאת ממך כשראינו אותך… תדע לך טל שלמדנו ממך הרבה דברים ואתה מאיתנו… טל, רק תדע שאנחנו אוהבים אותך בכל מצב ולא נשכח אותך לעולם שהיית חבר שלנו, אח שלנו, חלק מאיתנו. היית לצידנו בכל מצב, לטוב ולרע, ואפילו שאתה לא פה אתה שם למעלה שומר עלינו ודואג לנו, תדע לך טל שאנחנו דואגים לך פה למטה ובטוחים שאתה במקום הכי טוב שיכול להיות. טל, אנחנו מבטיחים לך שנזכור ממך את הרגעים הטובים, את התמונות שלא יוצאות מהראש, את כל מה שעשינו יחד. ויש הרבה כאלה. אוהבים ולא שוכחים." מיכל מנור, גיסתו של טל, כתבה לזיכרו את השיר "נקישת החיים": "נקישת הדלת העירה את המציאות,/ המציאות אליה אנו נשאבים/ ללא בחירה וללא כל הודעה מוקדמת./ החיילים עומדים בפתח ועל פניהם הבשורה,/ הבשורה שאותה אין להשיב,/ הבשורה ששמה בבטננו/ בור עמוק, חלל גדול ואינסופי/ שלא יתמלא עוד./ שמחת החיים שלך דבקה גם בנו/ ותישאר עמנו לעד/ וגם אתה, ילד, כאן איתנו/ ולעולם לא נוכל להבין ולקלוט/ איך ילד כמוך אבד." אורנה רוטשילד, שהיתה מחנכת של טל, ספדה לו: "טל היקר, נפלה בידי הזכות להיות המחנכת שלך בשנתיים האחרונות של התיכון. הכרתי נער מקסים, שובה לב, נער מצחיק. תמיד הצחקת, צחקת על החיים, צחקת על הלימודים, צחקת איתי ולידי. בכל שיעור חינוך נתת את הסימן שעדיין לא נרדמת – קול תרועת קינוחי האף שלך ליווה אותי בשיעורים, ותמיד רצית לתת לי מגבוני נייר לניגוב הלוח – ידעתי שיש על מי לסמוך. אך בצד הצחוק היתה הרצינות, האמינות והחברות. תמיד עם החברים, תמיד במרכז העניינים. ישיר מול כולם, חושב וגם אומר…" דן, אביו של טל, כותב לו, 3 חודשים לאחר נפילתו: "…טל שלי, חזרתי לשגרת היומיום, ולא חזרתי. עולם של חיים אחרים ניצב לידי. אני שחקן על במת החיים ומשחק את משחק החיים. ושוב יצאתי לשירות מילואים, אלא שהפעם לקחתי אותך עימי, וכמו שהיית ילד קטן אחזתי בידך והובלתי אותך לכל מקום שהייתי בו. בידי האחת אחזתי ברובה ובשנייה הצמדתי את ידך לליבי. אפילו בלילה, כשהיה קריר, כיסיתי אותך בשמיכתי ונרדמנו יחד. בעבודה הכל בסדר, אתה הרי מכיר כל פינה במקום עבודתי, כל חדר, כל מחשב. אלא שלפתע מתערפלים המראות כאן, והכל מאיים ומסיט. איך מניסים גוונים אפלים? זאת עדיין לא למדתי. ואני רואה תמונות של ילדותך, תמונות מוארות באור נפלא, אור של חגים. תמונות של נערותך וצחוק מזדמן מתוכן, ויש ימים ואני רואה אותך ניצב מולי, גבוה ורחב ואז מהרהר באהבתך הראשונה, בטירוף החושים, באחריותך, ובאמינות שרכשנו זה לזה בשיחותינו… אתה מכיר אותי טל, אני שבמצוקתי מחפש משען בתנועה ובעשייה – אז אני רץ ונע ועושה ואפילו כותב לך עכשיו. אני בולע את הגימגום מתוך המלים הכתובות, כי הגעגועים 'הורגים' אותי. נשיקות, אבא."