מנוחין, אוריאל (“אורי”)
בן דויד ואסתר. נולד ביום כ"ו במרחשון תרצ"ד (15.11.1933) בתל-אביב. נינו של הרב שלמה גולדין, ממיסדי "מנוחה ונחלה", דור רביעי ברחובות וחמישי בארץ. את לימודיו סיים בבית-ספר יסודי ברחובות ולאחר-מכן למד בבית-הספר החקלאי התיכון "מקוה ישראל". כאיש -אדמה חיבב את השדה ואת הטבע ; בכל נימי-נפשו היה קשור לנוף הרבגוני של החי והצומח בארץ. הוא השתייך לחברת הגנת הטבע; אף ל"אגודת צער בעלי חיים", כי על כן היה חובב בעלי חיים והקדיש להם הרבה ממרצו וזמנו. לעולם החי והצומח היה קרוב מאד והוא שנתן לו משלו. ישר וגלוי-לב היה. ואלה איפיינו אותו, כי מנהגו היה להישיר מבט ולומר את אשר עם לבו בלי שנרתע גם כשידע שדעתו לא תתקבל. אוריאל ניחן בכושר שיפוט מצוין לגבי כל הבא אתו במגע, ועל כך היה מכובד על הבריות. היה חקלאי מצויין ואהבתו לאדמה וכמיהתו ללמוד ולקנות דעת התמזגו בו כדי ליצור דמות שלך חקלאי מתקדם. תמיד שאף לחדש והתקדם בשטחים שבהם עסק ולא חשש מפני הסיכון שמא ייכשל. זכות-ראשונים שמורה לו בין כורמי רחובות ופרדסניה והצלחתו הביאה לכך שרבים ילכו בעקבותיו. בשנים האחרונות הכניס את ההעמסה המיכנית לפרדסי רחובות ואף בכך הצליח. בשקדנות מרובה אסף צמחים רבים מאיזורי-הארץ השונים ותודות לשקדנותו ולטיפולו המסורים הצליח לגדל בחצרו אוסף מגוון של צמחי-הארץ. הוא אף "העז" לעבד חלקה מסחרית של בטנה, אף כי ידע שאוסף הזנים המצוי אז בארץ הוא עדיין בשלבי ניסוי. הוא עשה זאת מתוך אמונה כי עץ זה, בן האיזור הים-תיכוני, יעלה ויצמח באיזור רחובות. אוריאל היה גם נציגם של חקלאי רחובות בועדת-הביקורת של העירייה וחבריו גם בחרו בו לייצג אותם במועצת- הגפן. איכרי-רחובות ראו בו כוח עולה והועידו לו תפקידים חשובים בעתיד, אף כי הוא היה רחוק מהיות טיפוס של עסקן. מיד לאחר שסיים את לימודיו ב"מקוה ישראל" התחיל לשקם את משקו ולהרחיבו, אבל עד מהרה נקרא למלא את חובתו למולדת וגויס לצה"ל במאי 1952. תחילה נשלח לשמש כפקיד באיזור תל-אביב, אך תפקיד זה לא הלם את אישיותו ואוריאל מצא את דרכו לחיל-השריון וסיים בהצלחה קורס-קצינים. מפקדיו במילואים הבחינו ביחסו הרציני לענייני-בטחון ועודדו את יזמתו רבת-היכולת. עומס- העבודה במשק היה רב, אבל אוריאל מצא "עונה מתה" ועבר בהצלחה קורס של מפקדי פלוגת-שריון, והגיע לדרגת רב-סרן. בבוא היום נקרא אוריאל לדגל, והוא יצא למלחמה כשהוא זועם, כי כל עולמו המוסרי היה מבוסס לא על השמדה והרג כי אם על בניין ויצירה. בכל זאת גילה אוריאל גבורה ואומץ., ואף-על-פי שמעולם לא ירה בחייל חסר-מגן ידע לחלק את פתו ומימיו עם השבויים – ובקרבות האיומים ביותר לא אבדה אמונתו בעולם טהור וטוב. הוא היה קצין אמיץ במלחמה ובהיותו פצוע פיקד על פלוגתו במשך שעות רבות תחת אש ארטילרית כבדה. לאחר שנפגע שנית פונה בזחל"ם אך הזחל עלה על מוקש וכך מצא את מותו; זה היה בראס אל עיש אשר בסיני ביום כ"ד בסיון תשכ"ז (3.7.1967). הניח אשה בהריון ושתי בנות; הבן השלישי שנולד כארבעה חדשים אחרי נפול אביו ונקרא על שמו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ברחובות. לאחר-מכן הוענק לזכרו ציון לשבח על-ידי אלוף פיקוד-הדרום על "גלוי אומץ לב ודבקות במטה". בתוך תעודת הצל"ש מסופר כי אומץ-לב וקור-רוחו בזמן הקרב הפיחו בחייליו רוח של בטחון וכתוצאה מכך נכבש היעד. בספר "המלחמה שלאחר המלחמה", בהוצאת ענף ההדרכה וההסברה שבמטכ"ל, מסופר על הקרב שעליו צוין לשבח. בספר "על במותיך חלל" בהוצאת חברים-לנשק הובא פרק על חייו ואישיותו. שמו הוזכר בספרים "ראשונים על השרמן בצה"ל" לטובה ר' וב"סואץ – אש על המים" לאלי לנדאו.
