אלברט, בן פרידה תבדל"א ויצחק ז"ל, נולד ביום כ"ג בניסן תרפ"ט (3.5.1929) בלינץ שבאוסטריה. הוא החל את לימודיו בבית-ספר יסודי בעיר הולדתו, אך הם נפסקו עד מהרה, עקב התפרצות האנטישמיות עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. בפברואר 1940 עלו אלברט ואמו ארצה באניית המעפילים "סקריה", האחרונה שהורשתה לעגון בנמל חיפה. אלברט השלים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "המנחיל", בשכונת נחלת גנים, שבאותם ימים הייתה מושב קטן בעיבורה של רמת גן ההולכת ונבנית. אחר-כך למד בבית-הספר המקצועי "מקס פיין" בתל-אביב, ולבסוף למד בחוג למדעי המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב. אלברט (כפי שהעדיפו לכנותו כל מכריו) התייתם מאביו כשהיה בן חמש בלבד. אמו סירבה להזדקק לחסדים שהציעו לה אנשי הקהילה היהודית בלינץ ונטלה על כתפיה שלה את עול פרנסתם וחינוכם של אלברט ואחיו הבכור, יחזקאל. האם, שהיא אישה חזקה ותקיפה הנהיגה בביתה סדר-יום מחמיר, שכולו "עשה" ו"אל תעשה", לאורם של עקרונות מוסר וצדק שאין לערער עליהם. אלברט ויחזקאל התחנכו להיות אנשים חרוצים, ישרים, אוהבי אמת ומכירים בחובותיהם, ובעלי גאווה-צנועה של אנשים החיים מיגיע כפיהם. תכונות-יסוד אלה באופיה המיוחד של האם, שמרו על ליכודה של המשפחה, שהחלה נודדת באירופה מאימת הנאצים. באוקטובר 1938 הצליחה האם לשלוח את יחזקאל, הבן הבכור, לארץ-ישראל ורק כעבור שנתיים, לאחר תלאות וסכנת חיים, הצליחו היא ואלברט להצטרף אליו. לגבי אלברט החלו החיים בארץ בתדהמה ובהלם. רק בזכות חריצותו וכוח רצונו המיוחדים במינם הפך תוך שנה לתלמיד מצטיין בכיתתו ואף זכה "לקפוץ" לכיתה גבוהה יותר. זרות מסויימת שררה בתחילה בינו לבין חבריו ילידי הארץ, ורק משהצטרף ל"הגנה" בראשית 1946, הפך לאחד מן "החברה". תוך זמן קצר נבחר להישלח לקורס מפקדי-כיתות ולאחר שסיים, הפך לחייל ולמפקד. בסוף ינואר 1948 נשלח אלברט לקורס השתלמות של מפקדי כיתות והיה בין חמשת החניכים המצטיינים של הקורס. בתפקיד מפקד כיתה בגדוד "אורבך", השתתף אלברט במבצע "נחשון", שנמשך כעשרה ימים. בתום המבצע, אורגן הגדוד מחדש כגדוד 54 של חטיבת "גבעתי". פלוגה ב' של הגדוד, שבה שירת אלברט, הפכה לפלוגת "שועלי שמשון" המפורסמת. בשנת 1949 נשלח לקורס מפקדי מחלקות ומונה למפקדם של "שועלי שמשון". כבר כמפקד צעיר ניכרו בו התכונות שאיפיינו אותו כמפקד במשך כל חייו: רציני, דואג לחייליו ולציוד, קפדן במשמעת, מחמיר, מטיל מורא וקפדן גדול על ביצוע הוראות, תוך התעלמות מהשקפותיו הפרטיות. אלברט השתחרר משירותו הצבאי במחצית השנייה של שנת 1949, אבל כעבור חודשים אחדים פנה אליו יוסף גבע, מפקדו, והציע לו לחזור לשירות בצבא הקבע. לאחר שנועץ באמו, חזר אלברט לשירות בצה"ל והוטל עליו תפקיד של קצין-מבצעים בגדוד 52. הפעם קשר את גורלו בגורל צה"ל לצמיתות. בשנת 1952 נתמנה למפקד פלוגת-סיור בחטיבת "גבעתי". כעבור שנתיים, נתמנה מפקד ענף חי"ר בבי"ס לחי"ר בדרגת רס"ן. כאן נתגלה צד חדש באישיותו, שלא ניתן לו ביטוי עד כה. אלברט היה מורה ומחנך ממדרגה ראשונה. בזכות תכונותיו המיוחדות הפך לדמות נערצת, שרבים חיקו אותה. מאז המשיך אלברט לטפס אל צמרת צה"ל. בשנת 1958 נתמנה מפקד גדוד 52 וכשנה אחר-כך עבר הסבה לשיריון ומונה מפקד גדוד שריון. בשנת 1960 כבר התמחה בתחום השריון עד כדי כך שנתמנה מפקד קורס מ"פים בבית-הספר לשריון. למרות שלפי עברו היה איש חי"ר, ולמרות שהצטרף באיחור לגייסות השריון, הפך עד מהרה לאחד המומחים הגדולים בתחום השריון. בשנת 1962 התמנה סמח"ט 7 וכעבור שנתיים כבר היה מח"ט בדרגת אלוף-משנה. בשנת 1968 נתמנה סגן מפקד גי"ש בדרגת תא"ל, ובשנת 1972 שירת כמפקד אוגדה בדרגת אלוף. התחום האחר שהעסיק את אלברט, מלבד הצבא, היה הקמת משפחה. באוקטובר 1962 נשא אלברט לאישה את שולה לבית ד"ר יעקובזון מפתח-תקוה. כעבור שנתיים נולדה בתם הבכורה ענת, ובשנת 1968 נולדה הבת השנייה – סיגל. במלחמת יום-הכיפורים היה אלברט מפקד אוגדה בסיני. בשעות הקשות ביותר של קרבות הבלימה וברגעים הנוראים של כניעת "מוצב המזח", היה אלברט כסלע: שקט, איתן ומשרה ביטחון; מפקד שהכל תולים בו תקוות, מתוך אמונה מלאה בכוחותיו להוביל אותם לניצחון. ביום שנועד לכניעתו של "מוצב המזח", י"ז בתשרי תשל"ד (13.10.1973), יצא אלברט לסיור בעמדות הקדמיות של כוחותיו, בגזרה הדרומית של תעלת-סואץ. בשעה 11:35 נפגע הנגמ"ש שבו עמד וצפה לעבר האויב. הפגיעה הייתה ישירה והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, אם ואח.
