יצחק, בן עליזה ויוסף, נולד ביום ט' באדר תש"ז (1.3.1947) בקיבוץ גבת, כבן ראשון להוריו, אחרי שנולדו שתי אחיותיו, הגדולות ממנו בשנים מספר. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר בקיבוצו, ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר החקלאי בחדרה. איציק, כפי שכינוהו בחיבה בני-משפחתו וידידיו, היה תינוק בריא ונוח, שמנמן וטוב מזג. הוא גדל על מי-מנוחות, ללא כל בעיות או תקלות מיוחדות, והיה שמחתם של בני-הבית כולם. כשהיה בן ארבע שנים נולד אחיו הקטן, שהתפתח להיות שונה מאוד בתכונות-אופי, אך השניים הפכו שני חברים בנפש. כשהיה יצחק בן שש שנים נפל השובב מן הגג, פשוטו כמשמעו, אך התגבר על הנפילה ועל כל הנובע ממנה, בזכות בריאותו וחוסר גופו. דברים רבים קסמו לאיציק וסקרנו אותו, אך במערכת הלימודים העיוניים לא תמיד השתלב בהצלחה. מוריו החליטו שלא להשלים ולא לוותר בעניין זה, משום שהבחינו באינטליגנציה הרבה, ובכישרונות החבויים בו. כך נשלח ללמוד בבית-הספר החקלאי בחדרה, כשנתיים לפני תום הלימודים התיכוניים, שהתחיל בקיבוצו. איציק השתלב יפה בחברת הילדים שם, ויצר עמם קשרים חברתיים עצמאיים ובוגרים. הוא למד להתמודד עם בעיות גם בהיותו רחוק מן הבית, והסתבר שלמרות כל החששות לגביו – עמד יפה במבחן. בבוא שעתו להחליט לאיזה חיל יתגייס, החליט לבחור בנח"ל, ובכך הוכיח שרגישותו היתרה אין בה כדי למנוע הליכה לחיל קרבי. יצחק גויס לצה"ל במחצית יולי 1965. לאחר הטירונות שירת בנח"ל. בתקופת שירותו היה נוהג להתבדח ברצינות-למחצה עם אמו, שלא הסתירה את דאגתה לו, ואמר: "כל ה'שיפשופים' העוברים על החייל בצבא מחשלים ומעצבים אותו, כדי שיחדל להיות 'תנוב'לך', 'ילד תנובה'. כי אם לא יחדל מכך – איזה חייל יהיה, ואיזה צבא יהיה לנו?" איציק לא רק אמר – אלא גם עשה. לדברי מפקדו, ביצע את המוטל עליו, בנכונות ובמסירות לדוגמה. "בכל תפקיד שביצע, בלט והיה לסמל ולשם-דבר ביחידתו, בדרך הביצוע ובאחריות בה בוצעה המשימה". איציק רכש לו חברים רבים, שנהיו ידידיו הטובים וליוו אותו בדרכו בצבא. אתם עבר את מלחמת ששת הימים, ואתם איבד את מפקד הגדוד שלו ואת חבריו האחרים, שנשארו בדרך. רק אתם התחלק בחוויות הקשות והיפות שחרטו בו הימים ההם. "אות מלחמת ששת הימים" הוענק לו על השתתפותו בכיבוש רמת-הגולן. הוא לא שיתף את הוריו בחוויות הקרב, כדי למנוע מהם דאגה מיותרת. לאחר ששוחרר משירות סדיר הוצב לחיל השריון ובמסגרת המילואים השתלם בקורס למ"כ חרמ"ש ולמש"קי חבלה והוצב כמש"ק חבלה ביחידה דרומית של חיל השריון. עוד לפני מלחמת ששת הימים, הכיר את אשתו לעתיד, בלהה, ובתום שירותו הסדיר נישאו השניים ועברו לגור במושב כפר-מונאש, שבו גדלה בלהה. איציק פתח דף חדש בחייו, גם לגבי דרישותיו מעצמו, וגם לגבי יחסיו החברתיים ולגבי תדמיתו אצל מכריו החדשים. הוא רצה בבית חם ונעים, ולא דרש הרבה מהחיים, הוא חתר לנינוחות ולקבלת-אורחים בלוויית חיוך, ואת זאת השיג בביתו בשלמות. הוריו ראו בביתו מעין "בית שני" להם. איציק קשר קשרים יפים עם בני המושב, והיה נעים לאנשים לבלות בשעות אחר הצהרים הרגועות בביתו הנעים והרוגע. למרות השלווה שהשתררה עליו בחייו החדשים, התעניין בכל הקורה בקיבוצו, בגבת, וביקש לשמוע את כל החדשות משם. הוא היה קורא כל אשר נכתב בעיתון המשק, ושמח לארח בביתו את בני המשק, שלמדו ב"מדרשת-רופין" הסמוכה למקום מגוריו. בשנת 1970 נולד בנו הבכור עמית, ובשנת 1972 נולדה הבת ורד. הוא היה אב מסור מאין כמוהו. אהב את ילדיו בכל מאודו והקדיש את כל מרצו כדי להקנות להם חינוך ברוח הערכים שהוא החשיב, ובראשם ההבנה וההתחשבות בזולת. לימים החל בבניית רפת גדולה ובפיתוח משקו בכל התחומים. הוא הקדיש למשק תשומת לב רבה, ואט-אט קיבל המשק צורה לתפארת. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא יצחק ליחידתו, שנשלחה לגזרה הצפונית של סיני, ליד בסיס "בלוזה". בימים הארוכים של סערת הקרב עברו על יצחק חוויות קשות, אך במכתביו הרבים לאשתו, לילדיו ולהוריו, ניסה להרגיע את היושבים בעורף, הדואגים לגורלו. בליל כ"ב בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נתכה הפגזה ארטילרית כבדה על אזור החניה של יחידתו ויצחק נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ גבת. השאיר אחריו אישה, בן ובת, הורים, שתי אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. קיבוץ גבת הוציא לזכרו חוברת, שכלולים בה מדברי הוריו וחבריו וקטעים ממכתביו.
