בן שרינה בלה (לבית זילברברג, מהעיר יאסי) ומנחם מנדל (מנולה) מנדלוביץ' מבוקרשט. אריה נולד בבוקרשט שברומניה ביום כ"ט בחשוון תרצ"ג (28.11.1932) ושמו אז היה ליאו (לונקו), אח צעיר לדורוטיאה (דורית) רנה. אביו של ליאו היה בעל חנות ובית מלאכה לייצור משטחי נירוסטה ותנורים למטבחים ומסעדות, והאם הייתה עקרת בית. ליאו למד בבוקרשט בבית ספר "קולטורה", בית ספר עממי יהודי, והמשיך לבית ספר תיכון יהודי. זאת לאחר שהשלטונות הרומנים אסרו על יהודים ללמוד בבתי ספר נוצריים או מעורבים. ראשית מלחמת העולם השנייה עברה על המשפחה בביטחון יחסי, הרבה בזכות עברו של אבי המשפחה מנחם מנדל, שלחם בצבא רומניה (ואף נפצע במהלך מלחמת העולם הראשונה). בשנת 1942 נאלצה המשפחה לעזוב את ביתה, אשר אחרי מאבק משפטי ארוך הוחרם ע"י השלטונות. המשפחה עברה להתגורר בדירה אחרת בקרבת מקום. בהמשך, במהלך ההפצצות על העיר בוקרשט עזבה המשפחה את הדירה ועברה להתגורר בבית המלאכה של האב, מאחר ובקרבתו היה מקלט גדול. בדיעבד, המעבר לבית המלאכה הציל את חיי המשפחה, לאחר שבאחת ההפצצות נהרס כליל הבניין בו גרו ורבים משכניהם נהרגו. בשנת 1946, לאחר סיום המלחמה, הצטרף ליאו לתנועת הנוער "הנוער הציוני". ביום 25.12.1947 הוא יצא מבוקרשט עם קבוצת נערים בני גילו, חברי "הנוער הציוני", בדרכם לארץ ישראל. הם נסעו ברכבות משא דרומה, חצו את הדנובה על גבי רפסודות, והגיעו לנמל בורגס שבבולגריה. שם פגש ליאו את אחותו, דורוטיאה, שהייתה גם היא בדרכה ארצה. ביום 29.12.1947 עזבה הקבוצה, כולל האח והאחות, את נמל בורגס על סיפון האונייה "פאן יורק" לכיוון נמל חיפה. בדרכה לחיפה נתפסה האונייה ע"י הבריטים שפעלו נגד העלייה הבלתי-ליגלית לארץ, ונוסעיה הועברו לקפריסין. יומיים אחרי הפלגתם מבולגריה העולים הועברו ל"מחנה 60" בצפון קפריסין, אחד מ"מחנות הקיץ" (מחנות אוהלים צבאיים) שהקימו הבריטים בקרבת העיר פמגוסטה. העולים שהו במחנה כחודשיים וחצי. בתאריך 16.3.1948 הם הועלו אל סיפון האונייה "דולורס" והפליגו לחיפה. מחיפה הועברו באוטובוסים בריטיים משוריינים לבנימינה, ומשם הועברו לאוהלי מחנה העולים ברעננה. כשהגיעו ארצה שונו שמות האחים לשמות עבריים. ליאו היה לאריה, ודורוטיאה לדורית. אחרי מספר ימים במחנה העולים ברעננה נפרד אריה מאחותו. הוא נשלח לנהלל יחד עם קבוצת "הנוער הציוני" איתה עלה ארצה, ואילו אחותו נשלחה לקיבוץ תל יצחק. זמן קצר לאחר פרידתם נפצעה דורית פציעה קשה בעת שעבדה במפעל תחמושת בקיבוץ, וכתוצאה מכך הייתה מאושפזת בבית חולים כשנתיים. הקשר בין האחים, שתמיד היה עמוק ומיוחד, התהדק מאוד באותם ימים, וכל חייהם הייתה ביניהם אהבת נפש. לאורך זמן שמרו האח והאחות את דבר פציעתה בסוד מהוריהם שנותרו ברומניה, אך משנתגלה הסוד עלו ההורים לארץ. בנהלל למד אריה בבית הספר החקלאי עד לגיוסו לצה"ל. אריה התגייס ב-1949 ועם חבריו לקבוצת "הנוער הציוני" הצטרף לנח"ל. הם היו ממקימי קיבוץ (כיום – מושב) תלמי יפה בדרום, סמוך לאשקלון. במהלך שירותו הצבאי, עבר אריה בהצטיינות קורס חובשים. לאחר שחרורו מצה"ל נשאר אריה בקיבוץ. הוא עסק בהנהלת חשבונות (כגזבר הקיבוץ) ובחקלאות (הרכבות עצי פרי). בשנת 1954 החל אריה בלימודים (בהתכתבות) להשלמת תעודת בגרות. בסוף שנת 1956 נפצע אריה בתאונת עבודה בקיבוץ, על כן לא גויס למילואים ולא השתתף במלחמת סיני. בשנת 1957 אריה התקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. במהלך לימודיו הוא התגורר ב"חוות הנוער הציוני" בירושלים, שם שימש כמדריך נוער וכמורה למתמטיקה לחניכי המוסד. בשנת 1959 עברת אריה את שם משפחתו. את השם מנדלוביץ' החליט לקצר ובחר בשם המשפחה – מן. ב"חוות הנוער הציוני" הכיר אריה את החניכה כוכבה, בת בכור משה ושרה קלומיטי מהעיר איזמיר בטורקיה. בחודש אוקטובר 1962 השניים נישאו בתל אביב. לקראת תום לימודי הרפואה עשה אריה את ההשתלמות המעשית (הסטאז') בבית החולים תל השומר, במחלקה פנימית (ביתן 38). אריה סיים את לימודי הרפואה בשנת 1965, ולאחר מכן עבד כקרדיולוג במחלקת שיקום לב בתל השומר. במקביל לימד בבית הספר לאחיות. כוכבה ואריה גידלו יחד שלושה ילדים: עידית (אלה), מירית ועודד. בני הזוג חיו חיים של זוגיות אוהבת, שותפות מלאה ותומכת וחברות עמוקה תוך התחשבות, הערכה וכבוד הדדיים. אריה היה בעל ואב למופת, בן ואח אוהב ומסור, אדם טוב לב, בעל חוש הומור ורחב אופקים. הוא תמיד היה קשוב לזולתו וידע לעוץ עצה טובה בעת הצורך. כרופא, אריה הצטיין ביכולת אבחנה מעולה ובחשיבה רפואית יצירתית ומקורית, וידע להרגיע ולהעניק לכל אחד ואחת את תשומת ליבו המלאה. עם זאת היה עניו, מתחשב ואנושי – ועל כך העידו רבים ממטופליו. הוא היה מקור להשראה לרבים מחבריו וממטופליו, והשפעתם של דברים שלימד ואמר נותרה עמוק בלבבות של תלמידותיו בבית הספר לאחיות ושל עמיתיו בבית החולים, המעידים על ההערכה ויראת הכבוד אשר עוטפים את שמו, גם שנים אחרי נפילתו. לאחר הסמכתו כרופא עבר אריה קורס קציני רפואה בצה"ל, ואחריו שירת במילואים כרופא צבאי בדרגת סרן. בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, הוא שירת כרופא צבאי בחזית הדרום. בשנת 1973, במלחמת יום הכיפורים, שירת אריה כרופא צבאי בסיני. לאחר סיום המלחמה, המשיך אריה בשירות מילואים פעיל במשך כחצי שנה. סרן ד"ר אריה נפטר ביום י"ח באדר תשל"ד (12.3.1974). הוא מת באופן פתאומי באחת מחופשותיו משירות המילואים. בן ארבעים ואחת בנפלו. אריה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחולון. הוא הותיר אחריו אישה, שתי בנות ובן, אם ואחות. בנותיו של אריה בחרו במקצועות טיפוליים. מעבר לגעגועים אליו כאב קיימת בליבן תחושת ההחמצה על היעדרו כמודל וכהשראה עבורן בדרכו הטיפולית המיוחדת, אשר הקדימה את זמנה וזאת במיוחד בתוך עולם הרפואה הממסדית – הבנתו ההוליסטית, הרואה במטופל את האדם שבו, מכלול של גוף ונפש. לפני מותה בשנת 2002 כתבה כוכבה על בעלה אריה, ודבריה מעידים במשהו על אהבתם הגדולה וההערכה ההדדית שרחשו זה לזו: "במותו השאיר חלל וחוסר אצל הרבה מאוד אנשים שהוא היה להם למשענת, הן רפואית והן נפשית. בין שאר תכונותיו, הנתינה לזולת בכל שטח הייתה הבולטת ביותר. אריה היה אוהב אדם באשר הוא, ואהבת הבריות אליו הייתה גמולו"
