מן-אל, גד

בן חסיה ובנימין. נולד ברמת גן, ביום י"ט בסיוון תשמ"א (21.6.1981). אח לניר. את מרבית שנותיו עשה גדי ברמת גן. הוא היה ילד יפה, שערו בלונדיני וחלק, ועיניו גדולות וסקרניות. ילד טוב ושקט, נעים הליכות, נבון ומתעניין. מגיל צעיר ניכרו בו תכונות מנהיגות שאופיינו באמביציה, בעקשנות וברצון להוביל, לשנות ולתרום. ביתו של גדי היה מוקד חברתי שוקק. למן ראשית ימי הגן, ובמהלך לימודיו בבית הספר היסודי "מורדי הגטאות" ובבית הספר התיכון "בליך", היה מוקף בחברים רבים. אלה ליוו אותו במהלך חייו, והפכו לחבורה מלוכדת, אוהבת ומעריצה – "צוות אלפא". בהיותו בכיתה ב' התאמן גדי בחוג קרטה בשיטת הקיוקו-שנקאי (אמנות לחימה מזרחית). בעקשנותו, בהתמדה ובמוטיבציה ללא גבולות, זכה גדי בתחרות ארצית לבני גילו במקום השני, וזאת על אף ממדי גופו הקטנים. גדי או גדוש, בפי חברים קרובים ובני משפחה, היה בעל צימאון אדיר לדעת, להעמיק ולקרוא. הוא אהב היסטוריה והצטיין בה; היה מכור לתולדות המשטרים הקומוניסטיים ולתפיסה הסוציאליסטית שהייתה בנשמתו. כמי שחונך על ערכי אהבת הארץ והמדינה נמשך ללמוד את ההיסטוריה של עם ישראל ופילוסופיה יהודית, והרבה לקרוא את כתבי פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. גדי למד והפנים את ערכי הציונות, והאמין בתקומת עם ישראל בארצו. הערצתו של גדי למנהיגים כמו צ'רצ'יל, לנין, בן-גוריון ואחרים הובילה אותו להקים את המדינה האידאלית "גדילנד", שבה משולבים ערכי מוסר וצדק, תיקון עוולות חברתיות, שוויון ואהבה, לצד הצטיינות והישגיות. גדי כתב על חזון מדינתו, הדפיס סמל, צייר דגל, כתב חוקה, ולמי מחבריו שנמצאו ראויים על ידו בזכות היותם דוגלים בערכים כצניעות, עזרה לזולת ולחברה, העניק תעודת תושב או מינוי לתפקיד בכיר (שרת החוץ, שר החינוך ועוד). גדי היה פרפקציוניסט. הוא תמיד חשב בגדול, ועד הסוף. חוש הצדק, הכריזמה, הידע בהיסטוריה ובפוליטיקה הקנו לו מעמד מיוחד בבית הספר "בליך", שם היה פעיל במועצת התלמידים. כשסבר גדי שנעשה עוול, הוא לא חסך במאמצים ואף איים ב"מהפכה" כנגד מנהל בית הספר, כשזה שינה את התקנון בלי שיתוף התלמידים וקבע כי תונהג בבית הספר תלבושת אחידה. גדי אהב מאוד את שנותיו בבית הספר "בליך". היו אלה שנות פריחה, גיבוש וביטוי עצמי. הוא השקיע בלימודים, והצטיין בכל תחומי הלימוד. ידוע היה בהומור השחור שלו ובציניות הנוטפת, והיה זה רק חלק קטן מסוד קסמו. נוסף על פעילותו במועצת התלמידים, הוביל גדי את קמפיין מדגם הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה המתקיים זה שנים בבית הספר "בליך". חלק מזמנו הקדיש גם לפעילות בתנועת "הצופים". כנכד לסב ניצול שואה, הושפע גדי רבות מסיפור הסב ומ"מסע החיים" לפולין. החוויה הרגשית העמוקה חלחלה בנפשו וחיזקה בו את האמונה ואת ההכרה לזכותנו על הארץ. טרם גיוסו נסע גדי עם ידידה לטיול ספונטני בהולנד ובאנגליה. היה זה טיול בדגש תרבותי, ובמהלכו ביקרו במוזיאונים רבים. ב-21.2.2000 התגייס גדי לצה"ל. כאן כבר היה גד. ברוח עקרונותיו רצה לתרום, לעשות, לחוות ולשנות. לאחר שעבר מסלול הכשרה בן עשרה חודשים שכלל מסכת קשיים, ושבמהלכו שילם לא אחת על רגישותו לעוולות, לחוסר צדק ולבינוניות, החל את שירותו ביחידת האב"כ של חיל ההנדסה הקרבית. בסוף המסלול עבר גד קורס מ"כים, ומיד אחר כך נשלח לבה"ד 1 לקורס קציני יבשה. תקופה זו, ועד בסמוך לסיום המסלול עם טירוניו, הייתה תקופת האושר הגדול שלו. "אבא" – היה אומר – "אין לך מושג עד כמה אני אוהב את הצבא"; "המחלקה שלי נבחרה כמחלקה מצטיינת בפלוגה" – היה מתגאה. דרכו של גדי לשנות, לעשות טוב יותר, לא לוותר, ולהתעקש על הצורך להיות מצוינים מצאה ביטוי גם כאן, במערכת הצבאית הנוקשה. בדיבורו הישיר, החוצפני והנוקשה לעתים ואגב "מריבות עם כל העולם" למען פקודיו, טיפח את חייליו למחלקה מגובשת ומצוינת בדרך של נוקשות לצד דאגה, הקפדה ומקצוענות, והכול עטוף בחינוך לציונות, לאהבת הארץ, להיסטוריה שלה, והדגשת זכותנו כאן. "ציונות ומצוינות" – זו הייתה תמצית דרכו כמפקד. קצרה היריעה מלפרט את שסיפרו עליו חייליו ומפקדיו – על שעות שינה בודדות במשך שבועות "כי עדיין יש מה לעשות"; על עוד תרגיל ועוד מטווח ועוד אימון, כדי ש"אנחנו נהיה לא הכי טובים, נהיה מצוינים"; על יחס אבהי ודואג לחייליו; על קשר עם הורים דואגים; על מתן יחס אישי לכל חייל בפלוגה; על תמיכה וטיפוח חלשים ועזרה בפתרון מצוקותיהם, ועל גאוות יחידה שיצק בחייליו. בהמשך שירותו הוצב גד לתפקיד חדש ונחשב, ופיקד על מחלקה 3 בפלוגת "גרניט". ביום כ"ג בשבט תשס"ג (26.1.2003), לאחר שלוש שנות שירות חסר חודש, ושלושה ימים לפני תום המסלול, נפל סגן גד מן-אל בעת מילוי תפקידו. הוא לא זכה להעניק לחייליו ("ילדיי", כפי שכינה אותם בספר גמר המסלול) את סיכת הלוחם. גדי היה בן עשרים ואחת וחצי בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר הורים ואח. על קברו נשבעו חייליו להמשיך את דרכו, ברוח החינוך שטבע בהם, ברוח אהבת הארץ, "ציונות ומצוינות", והרבה אנושיות. משפחתו של גדי קיבלה מכתבי פרדה נרגשים וכואבים שנכתבו על ידי חברים וחברות, פקודים ועמיתים לשירות, ומאנשים נוספים שגדי נגע בנפשם והותיר בה את חותמו. כתב דביר, חייל ממחלקתו של גדי: "… לשאוף למצוינות – זה היה המוטו שלך בתור מפקד מחלקה. … נתת את הנשמה בשביל המחלקה, עשית הכול ורבת כמעט עם כל הצמרת הפיקודית כדי שיהיו לנו עוד ימי אימון, כדי שנתמקצע יותר, כדי שהמחלקה שלנו תצא לאבט"שים, כדי שנהיה מורעלים, כדי שנעשה כמה שיותר מטווחים, כדי שתוכל להכניס כמה שיותר שיעורים על ציונות, מורשת קרב וערכי צה"ל. אותם ערכי צה"ל היו הנר לרגליך. באורם חינכת אותנו – מחלקה 3 הגאה במ"מ שלה. עזרת לנו ודאגת לנו כמו אבא לילדים שלו … דאגת שהמחלקה שלך תהיה מגובשת. … מדהים עד כמה אדם אחד יכול לגעת ולהשפיע על חיים של כל כך הרבה אנשים בכל כך מעט זמן. … כמה רצינו לראות אותך אתנו בימים האחרונים של המסלול, לצחוק אתך, לספר חוויות, שתוביל את המסע האחרון, המסע הזה 'בשביל המדינה המ"מ!' כמו תמיד. רצינו שתעמוד אתנו בטקס, גאה בלוחמים שיצרת במו ידיך, בנו, מחלקה 3. … אוהבים, מעריכים, כואבים את מותך ומצדיעים לך. אמשיך את דרכך כמו שהבטחתי." כתב לירן בר-און, חבר לסגל: "… במשך שנות שירותי הסדיר יצא לי להכיר המון אנשים – חיילים, קצינים ומפקדים, אבל אתה היית משהו מיוחד. לא כמו כל האחרים. היית מיוחד בדרכך שלך. … ח?י??י וח?י??י הפלוגה והבסיס לא יהיו כקודם. … נמשיך ונפאר את המסורת שהנחלת לנו – סגל וחיילי פלוגת 'גרניט'." כתבו הוריו של אחד מפקודיו של גדי בטירונות: "גד היה מפקדו הישיר של נועם בטירונות ועבר עמו תקופה קצרה אמנם, אך משמעותית בחייו. בעקבות משבר שעבר נועם בתקופת הטירונות הזדמן לנו להיות בקשר טלפוני עם גד. בשיחות הטלפון בשעות לילה מאוחרות הכרנו בחור צעיר, רגיש, מלא הבנה לנפש האדם. … הוא שוחח עמי בסבלנות, תיאר את תמונת המצב, נתן לי להבין שהוא מלווה את נועם באופן אישי והוא חש בדיוק מה עובר עליו. גד גם טרח לומר לי שהוא לא מתכוון לתת לנועם הנחות, או לוותר. הוא אכן העמיד בפניו אתגרים בני השגה, נתן לו להאמין ביכולתו, ולשמוח בהצלחותיו. בעצם כבר בשיחה הקצרה הראשונה הרגשתי כל כך בטוחה, וסומכת. קולו היה כל כך חד??משמעי, נוטע ביטחון, מלא אמפתיה ורגישות בלתי רגילה לבחור כל כך צעיר. … הקשר הטוב של גד עם החיילים, וההערכה שלהם כלפיו, היו ללא ספק הצ?ידה שהם לוקחים א?תם לדרכם, בצבא ובחיים בכלל." כתבה מורן, חברה: "פרח. … כואב לי שכבר לא תהיה ראש ממשלה, או אפילו 'רק חבר כנסת', כמו שחשבת. כמו שחלמת. … תמיד לימדת אותי להרים את הראש למעלה. היום אני מסתכלת למעלה ומחפשת אותך. … שני אאוטסיידרים שרואים את העולם קצת אחרת. … אתה החבר הכי אמ?תי שהיה ושיהיה לי. אתה הגדרת בשבילי את מושג החברו?ת – בזכותך אני יודעת מה זה. … מקום של כבוד שמור לך בלב שלי לנצח נצחים. הצלחת להיות הגיבור שלי. הצלחת ללמד אותי לראות מעבר לרדידות היום??יומית של 'אנשי הכלום'. להיות אמ?תית. לא לפחד לדבר בססמאות ובקלישאות – ללכת אחרי האמת הפנימית שלי גם כשכולם מסביב מרימים גבה. לא לפחד מביקורת – אלא להמציא אותה. … כבר מתגעגעת." כתב ירון, חבר קרוב של גדי: "… היית בן אדם נדיר, ציפור משונה, היית אח שלי, וכל כך אני זקוק לך עכשיו. חבל שלקחתי אותך כמובן מאליו, כי עכשיו אתה לא פה, וקשה לי. והדמעות לא מפסיקות לזרום, לא יכול לחשוב שהלכת, כל כך צעיר. וברגעים של אנוכיות אני גם חושב על עצמי, למה מגיע לי לשכול חבר כשאני עדיין ילד. … אני אוהב אותך אחי, תהיה חזק, ואל תעשה לאלוהים בלגן בשמים." כתב דני, חבר נוסף: "… אנחנו יושבים ביחד. כמו שאתה מכיר: צוות אלפא – עם הרבה לב והרבה תמיכה כי ככה תמיד היינו אנחנו. יושבים כמה גברברים כאלה ולא מתביישים לדמוע, להיפתח, לחבק. אתה חלק מאתנו תמיד. בשבילנו אתה לא המ"מ גד, אתה גדי. המטורף, המנהיג, הכריזמטי, העדין, המחושב. האנליטי. החזק. התומך. המייעץ. פתחת לנו את ביתך – מקים מקלט, מקום מפלט. בחדר שלך נשב ונצחק. על העולם. על עצמנו. נעשן המון סיגריות ונאכל הרבה במבה וקינדר. ונשמח, ונצחק. ונתכנן חיים טובים, ארוכים ויפים. גרים ביחד, חיים ביחד, מתבגרים ביחד. רק שתגיע שבת וגדי יחזור הביתה! … תמיד אוהב, תמיד זוכר, תמיד אתגעגע." כתבה דנה, חברה: "… מילד מיוחד ואקסצנטרי בן שמונה??עשרה, גדלת להיות אדם מיוחד – כמו שתמיד ידענו שתהיה. בעל ראש מדהים ויכולת חשיבה שרוב בני האדם אינם זוכים לה. מי עוד היה נותן לי הזדמנות להיות שרת החוץ שלו, מתקן את המורים להיסטוריה וקורע את כולנו מצחוק בכל הזדמנות? ועכשיו, אני מתגעגעת לחיתוך הדיבור האופייני, לרעיונות שלך (שמישהו בטח עוד יעשה מהם הרבה כסף מתישהו), לישיבה שלך, לך… מתגעגעת נורא." כתבה מיכל: "… בכל שיחה היית מספר בהתלהבות על הצבא והחיילים, ולאט לאט למדתי להכיר ולראות הרבה מעבר למה שחשבתי שאי פעם א?ראה. גיליתי אדם מדהים ומצחיק וחכם ומנהיג… פטריוט בצורה יוצאת דופן שלא רואים כמותה היום. … אזכור אותך תמיד!" במלאות חמש שנים לנפילתו, ספד לגדי אביו: "חמש שנים… אלוהים, כבר חמש שנים. הכול כבר אחרת, גדי, הכול כל כך שונה. חמש שנים שלא ראינו, לא חיבקנו. חמש שנים של שקט… ודממה… ועצב… וכאב… ובדידות. … מחשבות… איך יכולת להיות… ומה היה יכול להיות… ואיך… וכיצד… על אושר אבוד שלא ימומש. … נהיה מצוינים, כמו שהיית, כמו שרצית. לא סתם טובים… מצוינים… הכי טובים שאפשר. לא נוותר. בח?כמה. בחריצות. בציונות ומצוינות. וכמו שאמרת לחייליך – 'כשיהיה לכם קשה הביטו אל הדגל ותדעו – אתם לא לבד'. ואנו מביטים בתמונותיך… מרגישים כל כך לבד. מנסים לשאוב כוח. אך הכאב, נורא מכול. … השקף עלינו ממעל… נסיך שלנו. ראה… כי טובים מעשינו. השגח שלא נמעד, חז?ק אותנו, שלא נתרסק. שמור עלינו גדי שלנו… שמור עלינו. חושבים עליך… אוהבים כל כך… זקוקים ולא נשכח." בינואר 2009 כתב האב את הרשימה "שנים שחולפות": "יום אחר יום… שבוע אחר שבוע… חודש אחר חודש. כאב שלא נגמר. חלפה לה שנה, כואבת כקודמותיה. מיום זיכרון אחד למשנהו, מיטלטלת לה ספינת חיינו, שטופת גלים של כאב ויגון. מנסים להתיישר, להזדקף, מנסים לעכל ולהבין, אך לשווא. האש שעלית בה בסערה השמימה, גדי, ריסקה את לבותינו וחרכה את משעול חיינו לעד. הגעגוע צורב ומכאיב ולא מרפה. … גדי, האם אתה שומע… כמה אהבתיך נסיך… כמה אהבתיך! כמה מתגעגע… היו בך עקרונות ועשייה, ח?כמה ולוחמנות, וחברים וחיילים וצבא והישגים להיות הכי טוב. ציונות, מצוינות ועתיד מזהיר. ונותרו זיכרונות… ואבן קרה ונר… ולהבה…" לזכרו של גדי הפיקו אוהביו את הסרט "יותר מחבר". הסרט מופיע באינטרנט, בכתובת http://www.videospider.tv/Videos/Detail/3967101643.aspx. עוד הונצח גדי באתר האינטרנט של תיכון "בליך", שם מופיע סמל "גדילנד" שצייר, ובאתר ההנצחה של חיל ההנדסה.