בן מרים ואלברט. חנן נולד בירושלים ביום כ"ט בטבת תשנ"ג (22.1.1993), ולו ארבעה אחים ואחיות למחצה בוגרים ממנו: דוד, גלית, ליזי ואביחי. חנן היה ילד יפה תואר שעל פניו תמיד חיוך שובב, לבבי ורחב, סיפרו הוריו. ילד מלא חיוניות ושמחת חיים, שפניו המאירות כבשו את לבבות כל סובביו. הוא גדל והתחנך בירושלים, למד בבית ספר יסודי "רמת מוריה" והמשיך לתיכון "סליגסברג", בו סיים י"ב כיתות במגמות תיאטרון וגיאוגרפיה עם תעודת בגרות מלאה. חנן בלט כנער חברותי ופעיל, תמיד אופטימי ושופע רצון טוב, ראשון להתנדב ולעזור. כשהגיע לחטיבת ביניים הצטרף לתנועת הצופים, היה חניך פעיל ובהמשך מש"צ (מדריך שכבה צעירה) מוערך. הוא גם עסק בספורט, בעיקר למד טאקוונדו – אמנות הלחימה הקוריאנית. חנן ניחן באינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. בשעות הפנאי אהב חנן מאוד לטייל בטבע עם חבריו הטובים. כך טייל עם חברים בהרי יהודה, ביערות, בנחלים ובים. גם אחרי גיוסו, אפילו כשהיה מגיע הביתה אחרי שלושה שבועות בבסיס היה מיד קובע עם חברים לצאת לטיול בשבת בבוקר – העיקר להיות בחיק הטבע, כדברי הוריו. חנן טיפח מאוד את הקשרים עם החברים, כפי שסיפר חברו אופיר: "באחת מהשיחות שלנו דיברנו על מהי באמת חברות, לא כזו שחולפת אלא חברות אמיתית, כזו שלא תשאיר בך ספקות ותהיה בטוח שאתה לא לבד, שמישהו לצידך, חבר שבשעת צרה ייתן לך הכול, גם כשזה בא על חשבונו. ואתה חנן תמיד היית החבר הזה, אחד שידעתי שבאמת יהיה שם בשבילי כשאצטרך". כבר בהגיעו לכיתה י' החליט חנן שברצונו להגיע מוכן ככל האפשר לשירות קרבי ומשמעותי במיוחד בצבא, והצטרף לסניף תנועת "אחריי" בארמון הנציב. זוהי עמותה חינוכית-חברתית הפועלת במטרה להצמיח מנהיגות צעירה ולעודד מעורבות חברתית בקרב בני נוער וצעירים הנמצאים בצומת הדרכים האחרון בו ניתן להשפיע על עתידם באמצעות חינוך, וחנן השתתף בתכנית הכנה לשירות משמעותי בצה"ל בהדרכת יוצאי סיירות מובחרות, בעיקר הכנה גופנית. חבריו לצוות האימון סיפרו איך נתן את כל כולו באימונים, ושהיה בלתי אפשרי להתחרות בו – בכל פעילות גופנית היה חנן בראש. ומעבר לכך – חנן הקפיד לעזור לכל מי שגילה קושי בדרך, ובאופן קבוע החדיר בכולם מוטיבציה להמשיך ולא להתייאש. חנן התאמן כך שלוש שנים רצופות, עד תום כיתה י"ב: שלוש פעמים בכל שבוע הגיע לאימונים מבלי לוותר על אף פעילות, לא בחורף הקשה ולא בקיץ הלוהט. סיפרה רותי, חברת המשפחה: "מיום שאני זוכרת אותך חנן עטפו אותך בצמר גפן, דאגו לך ולא החסירו ממך דבר. את הדברים הכי טובים קיבלת: טיולים, מתנות ועוד. הכי חשוב: אהבה. אהבה והערצה אינסופית שהרעיפו עליך ההורים האחים והאחיינים … השתתפת בכל הפעילויות שרק אפשר, בזכות כוח הרצון והכוחות הפיזיים הבלתי נלאים שהיו בך הצלחת בכל הפעילויות ששאפת להצליח בהן. בכל הפעילויות היית הראשון בחבורה שהצליח, ויעידו על כך חבריך". חנן התגייס לצה"ל ביום 4.3.2012 לחיל הים, ושירת בספינות ה"דבור" בדרום הארץ. חנן השתלב היטב בספינה בה שירת, ועד מהרה היה לאיש צוות מוביל, "השפיץ" כדברי מפקדיו. סיפר סרן יותם, מפקדו של חנן: "חנן היה לוחם וימאי מצטיין, נכון לכל משימה ומטלה, קלה כקשה, בכל עת. הוא אהב מאוד את הפלגה, את הסיירת, את הספינה ואת חבריו לצוות. אם חיפשתי את חנן הייתי מוצא אותו לרוב מוקף בחבריו לצוות, תמיד במרכז, תמיד בנעימות, תמיד מחייך ומצחיק את כולם … מחייך תמיד: בים וביבשה, בשעות של לחץ, עבודה קשה או פעילות מבצעית ובשעות של פנאי ורגיעה. החיוך מעולם לא מש משפתיו … כמפקד בסיירת ראיתי בחנן עזר רב ביחסו לחיילים הצעירים. הוא היטיב להקל עליהם את תהליכי הקליטה לצוות לוחמים מאוחד ומגובש. אצל חנן יכלו החיילים הצעירים למצוא תמיד אוזן קשבת, עצה טובה וחיוך חם". במהלך השירות התקדם חנן לדרגת רב-טוראי. חנן היה אמור לעלות לדרגת סמל כשבועיים לאחר נפילתו. מפקדיו סיפרו כי לאור התבלטותו בכל התחומים, מנהיגותו ומקצועיותו החליטו להוציאו לקורס סגני מפקדי ספינות, אך הוא לא זכה. חנן נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ט בתמוז תשע"ג (27.6.2013). בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר הורים וארבעה אחים ואחיות. על מצבתו של חנן כתבו בני משפחתו, על פי אותיות שמו: "חן וחסד, נעים הליכות ואהבת הזולת, נר לרגליך תמיד." "מסיפורים ששמענו אחרי שחנן נפל הבנו שהיה לנו בן מיוחד במינו", כתבו הוריו של חנן. "תקצר היריעה מלספר כמה סיפורים שמענו על בננו לאחר לכתו, כאילו מדובר בחייל ששירת עשרות שנים! כזה היה חנן – תמיד התנדב לכל משימה, ולא משנה כמה קשה הייתה. מסיפורים אלה הבנו שהרבה לא ידענו על מעשיו של בננו בצבא, תמיד שמר על סודיות ושידר שהכול 'האקונה מטטה', שפירושו 'הכול בסדר'. זה היה המוטו שלו בחיים. ילד וחייל לתפארת". ספד לחנן אופיר, חברו מילדות: "איך כותבים הספד לאדם כמוך, אדם שסימל את החיים יותר מכול … אני נזכר ביום בו קיבלתי את הבשורה על מותך. סירבתי להאמין, זה לא יכול להיות, אתה, חנן, אתה מת? אתה הרי המלך של החיים. איך זה ייתכן שכבר לא נבלה ביחד, שלא נצחק, שלא נתרגש, שלא נטייל ביחד בשבתות בבוקר, שלא נמשיך לגדול ביחד, שלא נראה אחד את השני מתחתנים ומקימים משפחות. איך זה ייתכן שאתה כבר לא … דבר שלקחתי ממך זה לחיות את הרגע, לחוות כל חוויה בצורה הכי מקסימלית שיש ולנצל אותה עד תום. אתה ניצלת כל רגע, נשמת כל שנייה, וכשצחקת – צחקת מכל הלב. נקטפת בטרם עת, אחי האהוב. אבל חיית יותר מכולנו, חיית יותר מאשר נחיה עוד הרבה שנים. אין ספק שהיום הזה הוא באמת יום עצוב, אבל ממך חנן רק שמחה נשארת לי בלב. תאהבו, תאהבו את האנשים סביבכם. אהבה כנה, אהבה אמיתית, כזו שלא תלויה בדבר. חייכו לאנשים, גם לאלו שאתם לא מכירים, עזרו לאישה מבוגרת עם סלים ברחוב, תחיו את הרגע כל עוד אתם יכולים ותכירו בטוב בכל דבר. כי כזה היה חנן. החיסרון שלך לא יימחה לעולמים. אוהבים, ולרגע לא שוכחים". בפתיחת הספר "אם יש גן עדן" שכתב רון לשם מתואר המשחק "הוא כבר לא" – "זה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר. זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט, לומר מה הוא כבר לא". ולפי רעיון זה נפרדו מחנן חבריו: "חנני כבר לא יסתובב בבית הספר וירים שולחנות, הוא כבר לא יתחבא לך ויבהיל אותך ממקום שלא תצפה. חנני כבר לא יקפוץ מהמקום הכי גבוה, הוא כבר לא ישמח אנשים עם החיוך הכנה שלו, הוא כבר לא ילך לידך ויעניק לך הרגשת ביטחון של מלך העולם, הוא כבר לא יעצור את האוטו רק כדי להגיד שלום, הוא כבר לא יתקשר אלי בשש בבוקר ויגיד 'קום חבר שלי הולכים למעיין', הוא כבר לא יגיד שאנג'לינה ג'ולי היא האישה הכי יפה בעולם, הוא כבר לא יגיד למורות 'בבקשה אל תתקשרי לאימא שלי', הוא כבר לא יהיה הבן אדם שכולם מכירים. חנני כבר לא ידאג לחברים שלו לפני שהוא דואג לעצמו, הוא כבר לא ישב איתי לשיחות נפש עד שלוש בלילה, הוא כבר לא יהיה פה איתנו כשנשתחרר וגם לא כשנטוס לדרום אמריקה, הוא כבר לא יעשה לי את המסיבת רווקים, הוא כבר לא יהיה המיוחד שמחמיא לכל אחד רק כדי לשמח, הוא כבר לא יחבק אותי חזק חזק עד שזה יכאב אבל גם יוציא חיוך, הוא גם לא יהיה פה עוד עשרים שנה בפגישת מחזור, הוא כבר לא ישמע את השיר שכתבנו לו, הוא כבר לא יגיד 'לא נורא, האקונה מטטה'." "חנני שלנו", מסיימים החברים, "רצינו לזכור אותך כמו שהיית רוצה ולהמחיש לך כמה אתה יקר לליבנו". חבריו של חנן מתיכון "סליגסברג" כתבו, הלחינו ושרו שיר לזכרו: "החיוך והטוהר, זך ואמיתי / מלאך בשמים שעכשיו כבר לא איתי / שוב חוזרים אחורה, מגלגלים מחשבות / ושואלים עדיין למה … נהרגים מטעויות / ומבט עיניך שהיו כה תמימות / מה ידעת, מה הספקת בחייך לחוות / מתגלים פתאום אינספור סיפורים ועלילות / איך עזרת והיית כה נעים הליכות. בן עשרים, אמנם לא ילד, אך הספיק המון לראות / והאימא עוד בדלת מחכה לו עם הדמעות / אל תחכי עוד, בנך למעלה מחייך לו במרומים / הסתכלי היטב סביב, הוא שומר עם מלאכים. אז גורל הוא שקובע תאריך וגם שעה / לא יכולנו לנצח זה כתוב וזה נורא / זיכרונות וגם תמונות, זה מה שנשאר עכשיו / לא ידענו, לא חשבנו איך עכשיו כל כך יכאב. בלילה שינה נודדת, לפעמים מחלומות / החיוך שלך מופיע כאן תלוי על הקירות / איך לחיות אתה אהבת, לא פחדת להיות / והסוף הוא כבר הגיע, נשארו רק זיכרונות …" בני משפחתו וחבריו של חנן מפרסמים בעמוד הפייסבוק שלו דברי פרידה וזיכרון, לצד הודעות בדבר אזכרות והנצחות. ביום ט"ו באב תשע"ד (11.8.2014) הוכנס ספר תורה שנכתב לעילוי נשמת חנן לבית הכנסת הסמוך לבית המשפחה בירושלים. הספר הובא לבית הכנסת בתהלוכה שיצאה מבית המשפחה. באתר יוטיוב ניתן לראות מצגת הכוללת תמונות רבות של חנן מתחנות חייו הקצרים. בפתח המצגת כתב גל שלום, החבר שהכין אותה: "אחי היקר. מתגעגעים אליך, רוצים רק לראות את החיוך שלך שוב, לשמוע את הצחוק המתגלגל שלך … לא מאמינים שעזבת אותנו. איך נמשיך בלעדיך? אוהבים אותך, שמור עלינו מלמעלה".
