בן אלה ויוסף. נולד ביום כ' בשבט תשנ"ב (25.1.1992). אחיהן הצעיר של יעל ומיכל. שמות חיבה מגוונים היו לגלעד: "גלעדוש", או "גיל" ו"גילגי", כך אחיותיו קראו לו. אימו קראה לו "ילד" והוא קרא לה "יא ממה". גלעד הביא עימו הרבה גיל למשפחה. בן חצי שנה הגיע לכוכב יאיר עם משפחתו ושם גדל. הוא היה פעוט שובב במיוחד. אסתי, חברתם של ההורים, כתבה: "גלעד, היית התינוק של כל החבר'ה, נולדת לשמחת כולנו כבן זקונים של החבורה. אהבנו אותך. היית ילד בהיר שיער ויפה תואר, שובב ומתוק. הכנסת שמחה לכל הטיולים והנסיעות לסיני. היית גאוות ואהבת הוריך, משוש חייהם של סבא וסבתא שלך". כבן זקונים היה גלעד עטוף בצמר גפן. הוריו היו מלאי גאווה מהשינוי שחל בהתבגרותו בשנה האחרונה, לאביו היה חשוב שלא יחסר לו דבר. "התפקיד שלי הוא להיכנס לצרות והתפקיד של אבא שלי הוא להוציא אותי מהן," כך סיפר גלעד למפקדו בצבא, ותיאר כיצד הוריו הלכו שוב ושוב בעקבות האתגרים שהציב בפניהם, ובכל פעם מחדש הגנו עליו, שמרו וגוננו. גלעד היה ילד משפחתי מאוד. הוא אהב את החגים בחיק המשפחה, את לילות השבת והקידוש מסביב לשולחן. הוא שמר על קשר חם ואמיץ עם אחיותיו יעל ומיכל ועם דלית שאומצה כבת על ידי המשפחה וגלעד ראה בה אחות. הוא היה מחובר בנפשו לאחייניו: אדוארדו, יונתן, עלמה, איתמר ודקל. גלעד הרבה להעניק להם תשומת לב, והם מצידם העריצו אותו, התרגשו מחדש לקראת כל פגישה, ולא הפסיקו להתגלגל מצחוק בחברתו. עם הבנים של דודתו לאה, אחות אימו, התפתחו יחסי חברות קרובים לאורך השנים. גם עם בני דודיו האחרים שמר על קשר מצוין. מכיתה א' עד ו' למד ביישובו בבית הספר היסודי "כוכב יאיר", וגם בתור תלמיד – אִתגר את המערכת. גלעד המשיך לחטיבת הביניים "כוכב יאיר", ובתיכון "אנקורי" ברעננה סיים את לימודיו. במסיבת סיום לימודי התיכון. לאחר המסיבה העניק לאימו שרשרת, מתנה יקרה שקנה לה כאות תודה. "את בית הספר גמרתי בזכות העקשנות שלך," אמר לה. גלעד היה חבר בכל ליבו ונשמתו, הוא נתן את כל כולו לחבריו ודאג שייהנו. בזכות יכולת הארגון המעולה שלו ארגן הסעות למסיבות, כניסות מוזלות למועדונים ובקבוקי שתייה על חשבון הבית. כשהחבר'ה יצאו לבלות, תפס גלעד מקום מרכזי בכל אירוע, בדרן וסטנדאפיסט, בחברתו לא הפסיקו לצחוק. עם זאת, הוא הוכיח בגרות וטוב לב אינסופי. ידע להקשיב ולספק לחבריו את המשפט המחזק והמשמח שיפוגג את מצב הרוח הרע. בבתיהם התנהג באצילות והוריהם אהבו אותו. גלעד היה ג'נטלמן ותמיד הזמין את חברתו לאכול במסעדות על חשבונו. הנהנתנות שלו באה לידי ביטוי בהעדפת אוכל טוב במסעדות יוקרה, בבגדים ממותגים ובגאדג'טים חדשים ומעודכנים. בידי הזהב שלו הוא הרכיב בכוחות עצמו רהיטים להרכבה עצמית בקליניקה של אימו. גם בצבא הצליח לעשות מה שאחרים לא הצליחו: כשנתקעה דלת ולא נפתחה, גם אחרי שניסו בכל מיני אמצעים ואביזרים, התקשרו לגלעד לעזרה ובתוך עשר שניות הוא פתח את הדלת בחיוך שבע רצון. מגיל שבע ניגן גלעד בפסנתר ונהנה מאוד מהנגינה. הוא אהב מוזיקה והאזין לשירים ים תיכוניים בווליום גבוה. אהב לשחק כדורגל עם חבריו, ושיחק טניס – משחק שאהב במיוחד. הוא אף יצא במסגרת משלחת הטניס של כוכב יאיר למשחקים באירופה. עם אביו נסע לחופשות סקי בחו"ל, ובכלל, הרבה לטייל בעולם: ביקר בארצות הברית, באיטליה, ביוון, בטורקיה, בספרד, באוסטריה ובתאילנד. כפעיל חברתי פתח גלעד עם חבריו "זולה" במועדון הנוער, לטובת ילדי היישוב. לצורך כך הוא גייס ריהוט, ארגן את המקום והיה אחראי עליו. פעם אימו זעמה על מעשה שעשה, וגלעד סירב להשלים עם הכעס שלה כלפיו. בחוש ההומור השנון שלו, הוא התקשר אליה לקליניקה שלה לטיפול משפחתי, ובקול גברי התעקש שתקבלו כיוון שמדובר במקרה חירום הדורש טיפול מיידי. כאשר פתחה את דלת הקליניקה, נכנס גלעד, התיישב על הכורסה ואמר: "באתי לכאן לפתור את העניין". אלה הופתעה שלא זיהתה את קול בנה, צחקה והשלימה איתו. גלעד עבד מגיל ארבע-עשרה בעסקי המשפחה על מנת להרוויח כסף משלו. בין היתר סיים קורס ברמנים ועבד בגני אירועים כברמן. חשיבות גדולה ייחס לגיוסו לצה"ל כלוחם. הוא התגייס ב-2 באוגוסט 2011 ושירת בחיל התותחנים. בטירונות היה גלעד אהוד ואהוב בקרב חבריו, תמיד הפגין מצב רוח טוב ואת חוש ההומור המפורסם שלו. פעם הפתיע את אחד מחבריו לפלוגה כשהוא נעמד מאחוריו וחיקה את קול מפקדו מרעים: "חייל, עמוד דום!" הטירון המבוהל היה משוכנע שהמפקד עומד מאחוריו וביצע את הפקודה לקול צחוקם של שאר הטירונים שמסביב. לסבא ולסבתא שלו היה מתקשר מהצבא ומצחיק אותם בחיקויים דרך הטלפון. אביב קלבו, חברו למחלקת הטירונים, סיפר: "בהתחלה לא התחברתי אליך … חייל רועש ואנרגטי שלא מפסיק לבלבל את השכל ולהתחנגל עם הבנות … מחפש איך לעשות שמח. החיבור הראשוני הגיע לקראת העלייה למרנ"ט (מטול רימונים נגד טנקים) ומשם רק הלך והתחזק. במסלול היינו כבר אחים של ממש, יושב איתך על סיגריה ומספרים אחד לשני על ההיא וההיא … קובעים ללכת למסיבות ביחד – אני, אתה ותומר". לדברי חבריו, גלעד לא התפשר על רצונותיו, לא ויתר ולא נכנע, אבל גם כשעמד על שלו עשה זאת תוך התחשבות באחר. המשפט שהיה שגור בפיו בשיחות המחלקה: "אל תדברו מסביב, תדברו תכל'ס", כי אהב לטפל בכל דבר ישר ולעניין, חד וחלק. אחת מתכונותיו הייחודיות הייתה יכולת ההקשבה, מהשיחות איתו יצאו חבריו מרוצים ושמחים. נוכחותו החזקה בטירונות ניכרה גם במסלול ובמבצעית. בתחום המשמעת חרג גלעד לעתים מהגבול המקובל, אבל עם סיום הטירונות חל בו שינוי, הוא התבגר ולקח אחריות על מעשיו. הוא שובץ בגדוד, במחלקת סיור שביחידת "מורן". מפקד היחידה, סגן-אלוף רמי אבודרהם, ספד לו באומרו: "לא חלפה שנה מאז הצטרפת לשורות היחידה, שנה שבה סיימת מסלול מפרך וארוך, עמדת בכל אתגר ומשימה ולא מזמן קיבלת בגאווה את סיכת הלוחם, גאוותך הגדולה – גאוותנו. גלעד, ראיתיך לראשונה בבקו"ם באוגוסט 2011, ביום גיוסך לצה"ל. נער חסון, חייכן ובעל ביטחון עצמי רב. לאחר הטירונות, במעלה הדרך, הצטרפת לשורות היחידה, הוסמכת כלוחם במחלקת הסיור, אחד מן המניין. חבריך למסלול מספרים על דמותך החייכנית … לא עשית הנחות לעצמך, תמיד חיובי, תמיד במרכז העניינים." עוד כתב סא"ל אבודרהם למשפחה, כי במהלך תקופת שירותו ב"מורן", גלעד "בלט בקרב חבריו ומפקדיו כאדם מרכזי, חברותי ומסור. גלעד היה חייל אהוב, חייכן, חבר של אמת לחבריו מהמסלול ומהפלוגה". כיוון שהסתדר בכל מקום, גם בצבא הוא ידע לרקום קשרים עם הטבח. בזכות חברו החדש הפתיע גלעד את חבריו בחביתות, בעוד שחיילים אחרים קיבלו רק ביצים קשות. במרס 2012, כחודשיים וחצי לפני מותו, התקבל ליחידה המבצעית והביע את רצונו לצאת לקורס מפקדים. גלעד השתדל להוכיח את עצמו כי חשש שנתוניו האישיים נמוכים מדי. למרות בעיות משמעת מסוימות, הוא היה בעל מוטיבציה גבוהה ורצון להצליח ולהתקדם, כריזמטי ואהוב. "עשיתי שטות, יצאתי מטומטם, חמש דקות אחרי זה, כבר הצטערתי על זה". כך הסביר גלעד לסרן אלדד מרודי, מפקד מבצעית, בשיחה ביניהם, את תאונת הדרכים שגרם לה לפני שהתגייס, בשנת 2010. אז נהג ללא רישיון נהיגה. רב-טוראי גלעד ממן חש גאווה כשסיים את המסלול ביחידה מובחרת, ורצה בכל מאודו לצאת לקורס מפקדים, אולם לא זכה לדעת שנבחר לקורס ולא זכה לממשו. גלעד עזב אותנו בעת שירותו, ביום כ"א באייר תשע"ב (13.5.2012). בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכוכב יאיר. הותיר הורים ושתי אחיות – מיכל ויעל. סרן אלדד מרודי, מפקד מבצעית, הספיד את גלעד: "עם חיוך ענק ומרוח על הפנים מאוזן לאוזן – מאמין שהעולם קטן עליך. … כמו תמיד, מגיע לגבול, נוגע בקצה מגרד את הסכנה, ותמיד יש שם מישהו שיציל: את אבא יוסי ואימא אלה, שמושכים חזרה, מחבקים, לוקחים אחריות ולא נותנים לך ליפול. תמיד מגיע לקיצון. ויש את מיכל, את יעל, את שרון ואת לאה, שיחזיקו, ידברו, יסבירו, יחבקו. … ויש את תומר, את בלונדר, את אורן, שימשיכו חזרה. תמיד עם חיוך ענק מאוזן לאוזן כובש את כל מה שרק מסביבך. לא משאיר מקום לספקות, מוקף אנשים. רק שהפעם לא נתת לנו זמן, הגעת לקצה ולא נתת לנו את חמש הדקות שאתה תמיד נותן לנו בשביל למשוך אותך חזרה, בשביל להציל אותך, בשביל להתחרט … עובד עלינו, מצחיק את כולנו, עושה חיקויים! וגם הפעם עבדת עלינו, גרמת לכולנו לחשוב שהכול בסדר, שכל הביטחון העצמי הזה שאתה משדר תמיד עם כיסוי, שאין שום דבר בעולם שיכול להציק לך ולהפריע לך, שהמצפון שלך תמיד נקי, שטוב לך תמיד, שאתה שמח תמיד". יהונתן בולנע חברו כתב לזכרו את השיר "הוא כבר לא…": "הוא כבר לא יחזור מהבית / עם סיפורי גבורה מהסופ"ש / ויקרע אותנו מצחוק / עם תיאורים על איך שהוא חגג. / הוא כבר לא יזמין אותנו לצאת / איתו בסופ"ש הבא ויבטיח / שידאג לנו לכניסה ושתייה / ויזכיר לנו בסוף שממן זה מותג. / הוא כבר לא יעשה חיקויים, / יבעט, יצעק, יצחק ויחייך / את החיוך השובב הזה שלו / שלא משתמע לשתי פנים. / הוא כבר לא יתעצבן עליי / כשאשיר 'היהודים' / ואני, מי שהייתי, / כנראה לא אהיה שוב לעולם. / כי הוא כבר לא. / ואני גם". תומר חברו הקרוב נפרד ממנו: "עברנו מסעות, סגרנו שבתות, שמרנו בעמדות שמירה, זחלנו אחד ליד השני. שרנו במקלחות. אחרי ארבעה חודשים סיימנו טירונות, התקבלנו ליחידה שרצינו, ל'מורן'. שמחנו כשיצאנו ביחד והתחלנו את המסלול. שם הפכת לי לאח … מהחברים ששומרים איתם על קשר כל החיים. … עברנו ביחד את הדברים הפיזיים והמנטאליים הכי קשים בחיינו, אם זה כשזחלנו חמש שעות במסע זחילות, או אם זה כשתפסו אותך עולה עם חבילת סיגריות לעמדת שמירה … אבל זה אתה, זה ממן, הילד המצחיק החצוף. השטותניק, האימפולסיבי, הקליבר, הקומבינאטור, זה שהשיג כל מה שהוא רק חשב עליו, זה אתה, הילד הצעיר, הילדון בן העשרים עם נשמה של ילד בן שלוש-עשרה. לימדת אותי המון. … כולם אהבו אותך … לא הפסקת לצחוק, לא הפסקת להצחיק אותנו, היית משהו מיוחד, כולם היו נקשרים אליך, כולם רצו להיות חברים שלך… לא היה אחד שלא הכיר אותך, ממן זה מותג… עם השטויות האלה שלו… החוצפה הזאת שיש לו… אבל בדיוק בגלל הדברים האלה רצינו להיות קרובים אליך כל הזמן. … היינו מבלים שעות בשיחות אל תוך הלילה בהתייעצויות, בדיחות, מוזיקה, סיפרת לי על ההורים, האחיות, האהבות, הסטוצים, השטויות שעשית מהיותך ילד בבית הספר, במסיבות… למדתי להכיר אותך מהצבא ומהרגעים הקשים שעברנו, ברמות שלא ידעתי מעולם. … אפילו מבלי שתספר לי, רק מלהסתכל לך על העיניים ידעתי מה עובר עליך. … לא הבנת שזה אתה עושה את המסיבות מיוחדות, מצחיקות וכייפיות, אתה גרמת לי ליהנות. … כי זה אתה, ילדון בן שלוש-עשרה, חצוף כזה, אבל עם כל זה, מצחיק בטירוף. ילד עם אופי מיוחד … אתה אח שלי!! כשחזרנו תכננו שנלך להופעה של מרסדס בנד עוד שבועיים. … תכננו לצאת לקורס מפקדים, להיות מפקדי טירונים, לחתום לקצונה, להשתחרר ולטוס לחו"ל, לאיטליה, לפגוש את אחותך שגרה שם, יש לנו עוד כל כך הרבה דברים לעבור ביחד!! וכמו שאתה אומר 'אנחנו כל הדרך יחד'!! אתה תחסר לי כל כך, השארת חלל גדול מדי". אימו קעקעה על ידה השמאלית את האות גימ"ל באות כתיבה תמה של סופרי סת"ם, לזכרו של גלעד. המשפחה נשארה עם השאלה שלעולם לא נדע עליה את התשובה . למה??? בבסיס "נחשונים" ניטע עץ זית לזכרו, והמשפחה תרמה מערכת שמע לחיילים, להנצחת אהבתו של גלעד למוזיקה. בט"ו בשבט תשע"ד ניטע עץ על שמו בבסיס התותחנים "מורן" במצפה רמון, ובחדר ההנצחה תלויה תמונתו. מדריכי עמותת "פנים אל פנים" מעבירים שיעורי זהות יהודית לחיילות ולחיילים על שמו של גלעד, בין היתר על התמודדות עם קשיים במהלך השירות הצבאי. אסתי, חברת המשפחה, כתבה: "הלוואי ובאמצעות הכתיבה היית יכול להתייצב כאן איתנו ובינינו, עם החיוך הממזרי והמנצח שלך, מתבדח ומדבר פרסית, זוהר, עם חולצה בהירה, כמו שראיתי אותך בפעם האחרונה. מקפץ בשמחת החיים הבלתי נדלית שלך, מטרטר את אבא ואימא שיסיעו אותך, שייקחו אותך. ואימא אומרת בחצי חיוך: 'התינוק שלי'".
