בן סימון ויוסף. נולד בבאר שבע ביום י"ז בחשוון תשל"ב (5.11.1971), אח בכור ליניב. איתן גדל והתחנך בבאר שבע. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי "תומר" והמשיך בבית-הספר הטכני של חיל האוויר, במגמת מכונאות מסוקים. איתן אהב לשחק כדורגל, היה פעיל בתנועת "הצופים" והתנדב ל"סיירת הירוקה". מיד עם גיוסו לצה"ל, בדצמבר 1990, השתלב איתן בטייסת המסוקים "דורסי הלילה", שם שירת כמכונאי וכמכונאי מוטס, כל שנות שירותו. מדברי מפקדיו באותה עת: "חייל טוב מאוד, בעל מוטיבציה, יוזמה, מבצע את המוטל עליו ברמה גבוהה… חייל משקיע, מסור ומקצועי". כאדם, רחש איתן כבוד לכל אדם באשר הוא. תמיד התנדב לעזור, כי כך היה מטבעו ולא על מנת לשאת חן בעיני מישהו. טיפוס אופטימי ושמח, שבלט בשמחת החיים בכל אירוע משפחתי וחברתי. איתן ידע לבצע כל עבודה קשה בצורה הטובה ביותר מבלי להתלונן ושמר על מצב רוח טוב. למרות בעיה רפואית שהיתה לו (ברגלו הושתלה פלטינה), לא הרבה ללכת לרופאים, ותמיד, גם בימי מחלה, חשב על חבריו לשירות, שלא ייפגעו. בתחילת 1994 הצטרף איתן לשורות צבא הקבע. את מור, אשתו לעתיד, הכיר איתן בבסיס תל נוף, שם שירתה כפקידה באותה טייסת. ההיכרות השטחית הפכה לידידות קרובה ומשם הלכה ונרקמה האהבה הגדולה. מור זוכרת אותו מאז כבחור מקסים, ביישן ומאוד מאוד מסודר. בלטו נחישותו ועקשנותו לפעול להשגת שאיפותיו בחיים. איתן חיכה בקוצר רוח ליציאה ללימודים ולהתקדמות בתפקידי פיקוד בטייסת. הוא אהב את הצבא, חי את הטייסת והיה תמיד ראשון שהתייצב בהזנקות. גם כראש צוות נהג כך, יחד עם חייליו, ולא נתן להם להרגיש מתחתיו. כבן-זוג התגלה איתן כאדם מקסים, מפנק, ממעט לכעוס וממהר להירגע, אדם שיודע להקשיב, להוות משענת ולהיות חבר קרוב. איתן ומור נישאו באוקטובר 1994. היא ידעה, כדבריה, שהיא "מתחתנת גם עם הצבא, כי איתן אהב בכל נימי נפשו את הטייסת ואת חבריו. תפקידו (ושאיפתו) היו לעשות הכל הכי טוב שרק אפשר. הוא היה מוכן לוותר על הרבה דברים בשביל הטייסת. …איתן היה טיפוס שקל מאוד לאהוב ולהתחבר עמו מפני שתמיד היה חבר נאמן ומסור ועזר לחבריו ככל שיכול היה. …הוא היה שם, אתי ובשבילי, בכל מאודו". המשפחה התגוררה בבאר שבע ולאחר שנה נולדה בתם הבכורה, עדן. "עדן היתה בשביל איתן הכל. הוא אהב אותה, דאג לבל יחסר לה דבר, התלהב מכל שטות שעשתה… והיא החזירה לו אהבה שאי-אפשר לתאר במילים. היא אהבה את אבא שלה עד טירוף וכשהוא היה נכנס הביתה אחרי יום עבודה או טיסה היא כרתה את אוזנה לרחש פתיחת הדלת ורצה אל תוך זרועותיו וחיבוקו, מנושקת המון ומקשיבה לו – והוא היה מספר לה כל יום מחדש עד כמה הוא אוהב אותה". כאב, היה איתן מאוד דאגן. כשהאכיל את בתו היה יושב "בלי לנשום" כדי שלא יקרה לה משהו. הוא התלהב מכל התקדמות שלה. איתן היה אמור לצאת ללימודי טכנאים באפריל 1997. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם איתן יעקב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. בן עשרים ושש היה בנופלו. הותיר אחריו אשה, בת, הורים ואח. מפקד הטייסת כתב למשפחה: "איתן, זכרונו לברכה, שירת בטייסת כשש שנים, במהלכן הוסמך כמכונאי מוטס. מילא את תפקידו באחריות יתרה, הפגין מסירות ואיכפתיות ונחשב לאחד מעמודי התווך בטייסת. איתן אהב לבצע פעילות מבצעית המשלבת אתגר וסיכון כאחד. תמיד בלט ברוח השובבות, חוש ההומור ושמחת החיים. קבלו נא בשמי ובשם כל קציני וחיילי הטייסת את השתתפותנו בצערכם על נפילתו של איתן. טייסת 'דורסי הלילה' כואבת ומבכה את נפילתו". החברים ליחידה הוציאו ספר לזכר ארבעת חבריהם שנפלו באסון המסוקים בו מסופר על איתן ועל הזיכרונות המשותפים: "הכרתי אותך כשהיית חייל צעיר, בעל מוטיבציה גבוהה ואהבת הטייסת. תמיד רציתי לעבוד אתך. …כשחזרתי שוב לטייסת מצאתי אותך כמכונאי מוטס מצוין, והפכת להיות מעמודי התווך של הטייסת, הן בתחום החברתי והן בתחום המקצועי. שוחחנו על קידומך בטייסת והכנו ביחד תוכנית לקידומך…". "איתן ממן – האדם החייכן ביותר שהכרתי. תמיד עם מצב רוח טוב, תמיד מעודד ויודע לראות את הטוב שבדבר. רצית לטוס עם חברך הטוב, עם אחיך בנפש פולי ושניכם לא חזרתם מהטיסה. אני רואה את דמותך בכל פינה בטייסת, תמיד מחייך, תמיד זורק משפט שמצחיק את כולם. זוהי הפעם הראשונה שגרמת לאנשים לבכות. בבקשה ממך: שמור עלינו מלמעלה…". "ממן איתן, האיש והאגדה, תמיד רץ, תמיד דואג ולעולם לא נופל, עד אותו יום רע שאותך הפיל ולעולם לא תקום. תמיד נראה ומורגש בכל מקום וקולו נשמע למרחק כה רחוק…".
