יצחק, בנם של בשקה ואריה לייב, נולד ביום ח' באדר תרצ"א (25.2.1931) בפולין, בעיר בלוטניה במחוז טרנופול, גליציה המזרחית (כיום במערב אוקראינה). כבן לחקלאים יהודים גדל בחווה חקלאית. למד בבית ספר עממי. בעיר בלוטניה חיו רק כמה עשרות יהודים, אך במחוז טרנופול כולו חיו למעלה מ-15,000 יהודים, קהילה גדולה ופעילה. ערב מלחמת העולם השנייה סופח האזור לברית המועצות. טרנופול נכבשה על ידי הגרמנים אחרי כשנתיים, ב-2 ביולי 1941, ומיד החלו פרעות ביהודים. בהמשך נשלחו מאות לעבודת כפייה. בספטמבר 1941 הוקם בעיר גטו בו רוכזו היהודים. במרס 1942 החלו האקציות, שנמשכו לסירוגין עד לחיסולו הסופי של הגטו, באוגוסט 1943. הגרמנים ערכו סלקציות בגטו: הקשישים והחולים נטבחו בשדות שבקרבת העיר, הכשירים וה"מועילים" הועסקו במפעלים חיוניים למשק הגרמני, והאחרים, ובהם יהודי העיירות הסמוכות, הובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ. הוריו של יצחק נרצחו על ידי הנאצים לנגד עיניו. רק הוא ניצל כיוון שהסתתר בקרב נוצרים ונחשב נוצרי. בהיותו בן 12 הצטרף לפלוגת פרטיזנים פולנים, שגם מהם העלים את יהדותו, ויחד איתם הסתתר ביערות וניסה לפגוע בגרמנים. רק עם כניסת הרוסים לאזור העז לגלות את מוצאו. בתום המלחמה, בודד וגלמוד, העפיל יצחק ביולי 1946 לארץ ישראל באוניית המעפילים "הגנה". האונייה נרכשה בקנדה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה". ב-25 ביולי 1946 יצאה מנמל בקאר ביוגוסלביה בהפלגתה השנייה לארץ ישראל, כשהיא נושאת 2,768 מעפילים – חברי תנועות ציוניות ופליטים ממקומות שונים באירופה. לאחר הפלגה רצופה בתקלות טכניות אותרה האונייה בלב ים על ידי משחתת בריטית, המלחים הבריטים הסתערו על הספינה ותוך ירי באוויר השתלטו על המעפילים. שבוע לאחר צאתם לדרך הורדו המעפילים בנמל חיפה, והועברו למחנה המעצר בעתלית. יצחק, אשר נפצע באונייה בעת המאבק בבריטים, הועבר פצוע למחנה. כעבור זמן קצר הצליח לברוח, והגיע למוסד החינוכי החקלאי במגדיאל. במרס 1947 עבר ללמוד בבית הספר המקצועי בצפת, שם התמחה במכניקה עדינה. הוא התגורר בפנימיית "עליית הנוער". לאחר שנותיו הקשות במלחמה היה לצעיר בודד שאינו בוטח באיש, ובקרב חבריו בני גילו נקרא "השקט". אף היחסים בינו לבין מדריכיו לא היו כשורה, ועם החרפתם עזב את ספסל הלימודים והתגייס לפלמ"ח, על אף גילו הצעיר. יצחק הצטרף להכשרה מגויסת של הפלמ"ח בקיבוץ איילת השחר, הכשרת "יציבים" (כיום בבית גוברין). בחברה זו נקלט מהר, בלט באימונים ומאז היה ראשון לכל פעולה נועזת עם גדודו – הגדוד הראשון של הפלמ"ח ("העמק"), שפעל במסגרת חטיבת "יפתח" – חטיבה מספר 11 ב"הגנה". מפרוץ מלחמת העצמאות (סוף 1947) השתתף יצחק בקרבות רבים, בהם גילה אומץ לב ונחישות רבה. בין היתר השתתף בביעור כנופיות מרצחים ופעולות עונשין בגליל המזרחי, בגזרת איילת השחר, מנרה, חולתה ושפך הירדן. בפברואר 1948 השתתף יצחק בליווי שיירה למנרה. קיבוץ מנרה, ששכן בדד במרומי הרי נפתלי בגליל העליון, היה נתון במצור ובקרב כבר מראשית מלחמת העצמאות. כל חבריו היו מגויסים להגנת המקום. אספקה הועברה לקיבוץ בשיירות משוריינות. ביום ט' באדר א' תש"ח (19.2.1948) יצאה שיירה למנרה. כדי להגן עליה תפסו המגינים משלטים בדרך, אך באותו יום ניצלו הערבים את תנאי מזג האוויר הקשים במיוחד וארבו לשיירה. כאשר זו התרחקה מעט ממשטרת נבי יושע בדרכה למנרה פתחו הערבים באש, שכללה כדורים חודרי שריון. השיירה נעצרה, ורבים מנוסעיה נפגעו. יצחק, שהיה ממגיני השיירה, לחם בעוז והצליח להציל את הרכוש מאובדן. בהמשך הלחימה נפל, היה אחד משלושה הרוגים באותו קרב. בן שבע-עשרה בנפלו. יצחק נטמן באיילת השחר. ביום כ"ז באלול תש"ט (21.9.1949) הועבר למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחיפה. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.
