מלקר, חנן

חנן, בן סופיה וסלומון, נולד ביום י' בטבת תשי"ג (28.12.1952) בבומביי שבהודו. הוא למד בבית-ספר יסודי אנגלי ובבית-ספר תיכון אנגלי – שניהם בבומביי. בשנת תשכ"ו עלתה המשפחה לארץ וקבעה את מושבה בקרית אתא, שליד חיפה. במקום מגוריו החדש השלים חנן עוד שנת לימודים תיכונית, וסיים את לימודיו בפנימייה "נוה עמיאל", שליד נהלל. חנן, או חנניה כפי שכינוהו, לא הרבה לבלות בחברת חבריו הצעירים, והעדיף את הבילוי בחוג המשפחה. את רוב זמנו הפנוי הקדיש לציור, וביתו היה עטור בציוריו הנאים. מלבד זאת אהב לעסוק בכל מיני עבודות שהוסיפו לקישוט הבית. הוא אהב גם את הספורט, את הקריאה ואת ההאזנה לתקליטים. חנן גויס לצה"ל במחצית פברואר 1971 והתנדב לחטיבת "גולני". הוא היה מרוצה מאוד מחייו בצבא ואהב מאוד את גדודו – גדוד "הבוקעים הראשון". גם בימי שירותו בצבא המשיך לצייר וקישט את המחנה בתמונות. סיפרו עליו חבריו ליחידה: "חנן היה בחור שקט מאוד, בעל נכונות, כוח רצון וכוח סבילות יוצאים מגדר הרגיל, ומה שהכי חשוב – נכון היה לעזור לכל אדם. נעים היה לעבוד אתו. משקלו היה הנמוך במחלקה, ובשל כך התחבב על כולנו. במסע אלונקות ובהרמת פצועים היה לעזר רב בשל משקלו זה. במסעות ליליים, כאשר כולם גידפו, חנן שתק וסחב, היה בזוקאי משובח והוכיח את עצמו במצבים קשים. חנן התחבב על כולנו, מפקדים וחיילים כאחד. במלחמה שתק כדרכו, חייך כדרכו ונסך הרגשת ביטחון טובה". במלחמת יום-הכיפורים השתתף בכל מבצעי הלחימה הקשים של גדוד "הבוקעים הראשון" ברמת הגולן. בקרב שהתחולל על החרמון ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), נפגע מירית צלף ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשדוד. השאיר אחריו אב, אם, ארבעה אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "חנן היה חייל מצוין וחבר נאמן. הוא היה אהוד על כל מי שהכירו". כתב מפקדו: "חנן נלחם כאדם היודע למען מה הוא נלחם – באומץ, בגבורה, במסירות ובהקרבה". רשימה לזכרו פורסמה בעלון בשם "לא המלים מדברות על המוות", אשר יצא לאור מטעם גדוד "הבוקעים הראשון" לזכר נופליו.