מלצר, ישראל
ישראל (שרוליק), בן אסתר ואליהו, פרטיזנים מניצולי השואה, נולד ביום ח' באייר תש"ד (1.5.1944), ביער ליד הקרמטוריום של סוביבור שבפולין. הוא עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1950. למן ימיו הראשונים נע ונד עם הוריו, בימים ובלילות, בקור העז, בגשם ובשלג ובפחד רב, פן יסגיר בכיו את הוריו לקלגסים הנאצים. בארץ גדל במושב נוה-ירק ליד פתח-תקוה ולמד בבית-הספר היסודי "נוה-נאמן". אחרי-כן למד את מלאכת הדפוס בכפר חב"ד. הוא היה תלמיד ממושמע ואהוב על מוריו ועל חבריו. חובב ספורט היה ונלהב למשחק הכדורסל. הוא אהב גם לטייל ברחבי הארץ ולתור את נופיה ואתריה. חבריו מספרים עליו שאהב מאוד את עבודות החקלאות. בשדה, ברפת ובלול, השקיע עמל ומרץ רב. חרוץ ודייקן היה ועשה מלאכתו באמונה ובאחריות. ישראל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1961. מטעמי בריאות לא הוצב תחילה ליחידה קרבית ולאחר הטירונות השתלם בקורס לנהגים. הוא היה חייל טוב וממושמע, מסור ואחראי לתפקידו, ושימש דוגמה לחבריו במזגו הטוב, בסבילותו ובצייתנותו. לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, הוצב ליחידת מילואים והיה נקרא כפעם בפעם לתקופות של שירות מילואים. בימי שירותו אלה השתלם בקורס לקשרים ובקורס לרגמים בחיל התותחנים. במלחמת ששת הימים שירת במסגרת המילואים ונפצע קשה בראשו, כשהתהפך הזחל"ם שלו בחולות סיני. על חלקו במלחמה הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". בשנת 1969 נשא לאישה את חברתו ציפורה וברבות הימים נולדו לו שתי בנות. ישראל הקדיש את כל מרצו למשפחתו, היה אב מסור מאוד ובעל אוהב, ודאג לספק את מחסורם של בני ביתו ולמלא את כל משאלותיהן של בנותיו. אוהב אדם היה וידע לכבד את רגשות הזולת. תמיד היה רודף שלום ושוקד להשכין שלום בין ידידיו. הוא היה אהוב על חבריו ומכובד עליהם וזכה לאמונם ולהערכתם. הוא אהב חברה והיה מכניס אורחים, אדיב ונעים הליכות. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נהרג ישראל בהפצצה אווירית של מטוסים עיראקיים בין רמת-מגשימים לאל-על. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, אב, אם ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. לזכרו של אביהן כתבו שתי בנותיו, מיכל ולימור: "אתה היית המתנה היקרה ביותר שה' נותן פעם אחת בחיים. אנחנו נזכור אותך תמיד, כשהעלית אותנו על כתפיך, כמו שתי מלכות. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים".
