בן כרמלה ואפרים. נולד בירושלים ביום י' בשבט תש"ל (17.1.1970). אורן החל את לימודיו בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי 'אוולינה דה רוטשילד'. כשמלאו לו שבע שנים נסע עם משפחתו לארצות-הברית לרגל השתלמות אביו. אורן המשיך בלימודיו, הרחיב אופקים, הכיר את הנוער היהודי בארצות-הברית, התערה בחברה ורכש שליטה טובה בשפה האנגלית. לאחר שלוש שנים שבה המשפחה ארצה. בכיתה ה' הצטרף לשבט הצופים הדתי 'משואות' ומאז תפס השבט מקום מרכזי בחייו. בתחילה היה חניך בגדוד 'סיני', לאחר-מכן הדריך את גדוד 'ארבל', הפך לראש גדוד 'ריעות' והדריך בקורס הדרכה של גדוד 'שובל'. שבט 'משואות' היה לביתו השני והוא השקיע בו את מיטב זמנו, מרצו ומחשבותיו. כמדריך היה מקורי, אחראי ודאג לחניכיו. דרכו בחינוך היתה על-ידי דוגמה אישית ונכונות לתרום, שבאה לידי ביטוי בדברים שכתב לחניכיו מגדוד 'שובל' בתחילת קורס ההדרכה: "הגיע הזמן לתת לאחרים שבהמשך יתנו לאחרים… אבל לפני שמפקידים בידכם אחריות כל כך כבדה של 'לתת', אתם צריכים לדעת כמה דברים…" קשריו עם חבריו וחניכיו בצופים נמשכו ואף העמיקו במהלך שירותו הצבאי. את לימודיו התיכוניים החל בתיכון 'הימלפרב' ובכיתה י"א נסע שנית עם הוריו לשנת שבתון בארצות-הברית. אורן החל בלימודיו בתיכון A.H.M.R. בדנוור, קולורדו, אולם לאחר חודשים מספר החליט לשוב ארצה לבדו, כדי להיות עם חבריו וחניכיו. מכתביו מארצות-הברית בתקופה זו מביעים את געגועיו העזים לצופים, לחבריו ולארץ. לקראת גיוסו הודיע לחבריו כי החליט להתגייס לחיל קרבי כדי לתרום ככל האפשר. מאחר שנקבע לו פרופיל רפואי נמוך, עשה אורן מאמצים רבים ולבסוף עלה בידו להשיג אישור חריג, שאיפשר לו לשרת ביחידת חי"ר, ובראשית חודש ספטמבר 1988 גויס לשירות חובה בצה"ל. כאשר עבר את הגיבוש לסיירת גבעתי, לא היה מאושר ממנו. את מסלול האימונים הקשה עשה בשמחה ובגאווה רבה, ובחוש ההומור שלו גבר על כל הקשיים. גם בתנאים הקשים של האימונים, בצוות שרובו המכריע חילוני, הקפיד אורן על קיום מצוות. את ליל הסדר חגג פעם עם חבר, בשעה שלוש לפנות בוקר, כאשר שבו תשושים מפעילות מבצעית. אורן מעולם לא היסס לצאת לפעילות מבצעית בשבת, אולם כאשר שבו מאחת הפעילויות, פנה הצדה בשקט כדי לא להצטלם לטלוויזיה בשל קדושת השבת. אורן אהב את הסיירת בכל לבו וקשר קשרי חברות אמיצים ועמוקים עם חבריו לצוות. עם סיום המסלול נבחר על-ידי מפקדיו למסלול קצונה. וכך, חרף העובדה שהעדיף להישאר עם חבריו לצוות, שוכנע שטובת היחידה דורשת שיעבור קורס קצינים וישוב אליה כקצין. בתום הקורס שב לסיירת ומונה מפקד צוות. גישתו לפקודיו היתה חברית כשל מדריך לחניכיו. אורן לא אהב גינונים צבאיים והחשיב את החברות האמיתית של הלוחמים ואת הדוגמה האישית. הסמכותיות שלו נבעה מאישיותו ולא מתוקף דרגותיו. אורן אהב לקרוא ולהפליג על כנפי הדמיון. הדבר היחיד שהפריע לו בעת שירותו הצבאי היה חוסר היכולת להרבות בקריאה "ולהעשיר את הנפש", כפי שהתבטא. אולם, אפילו אז ניצל כל רגע פנוי לקריאה, ובתרמילו נשא תמיד ספר. אורן אהב את הארץ והרבה לטייל בה לאורכה ולרוחבה. במיוחד אהב את נופי הנגב ומדבר יהודה וגם בתקופה הקשה של מסלול האימונים בסיירת, כאשר קיבל חופשה רגילה, לא בילה אותה במנוחה ושינה אלא ניצל אותה לטיולים בארץ. הוא שאף ללמוד לימודי ארץ-ישראל בתום השירות, כדי להעמיק את ידיעותיו בתחום שכה אהב. אורן היה חבר טוב. בכל מקום שבו שהה רכש חברים טובים, אפילו בשהייתו הקצרה בחוץ-לארץ. גם כאשר היה מדריך, מפקד או בן משפחה, הרי מעל הכול היה חבר שאפשר לבטוח בו ולסמוך עליו. הוא ידע לבנות חברות אמיתית, פשוטה ועמוקה, שאין עימה לא זיוף ולא גינונים. חברות של הומור, עליזות, שמחת חיים, הבנה ונכונות תמידית לעזור. ביום ו' באב תשנ"א (16.7.1991) נפל בקרב בלבנון. באותו יום יצא כוח צה"ל לפעולה צבאית בדרום לבנון. בדרכו למשימה נתקל הכוח במארב של מחבלי חיזבאללה. אורן, שהיה סגן מפקד הכוח, נהרג תוך הסתערות על האויב. עימו נהרגו מפקד הכוח ואחד מפקודיו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, עיר הולדתו. הותיר אחריו הורים, אחות – אילת, ואח – עמיעד. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה ציין שר הביטחון דאז, משה ארנס, כי אורן היה לוחם מעולה, חבר למופת ואהוב על הכול. ומפקדו כתב: "אורן שימש כסגן בכוח. בשומעו הפקודה 'קדימה הסתער', זינק ללא היסוס קדימה. צרור קטלני שנורה על-ידי האויב פגע בלבו והרגו. אורן, שהיה אוהב הארץ וטייל ידוע, תמיד חייכן ושקט, השפיע רבות על פקודיו ועל הסובבים אותו. את תרומתו ליחידה לעולם לא נצליח לתאר… אנו גאים שאורן, חבר וקצין למופת, נמנה על מורשתנו".
