מלניק, שמחה

בן צפורה ושרגא, נולד בשנת תר"ע בעיר פולטוסק, פולין למשפחה דתית. את חינוכו קיבל בבית-ספר דתי בעיר הולדתו; בנעוריו נרצח אביו בידי גוי שיכור. בשנת תרצ"ט (1939) עלה שמחה לארץ- ישראל, אולם שאר בני משפחתו – אמו, אחותו, גיסו וילדיהם ניספו כולם בשואת יהודי אירופה. שמחה ואחיו, שעלה גם הוא לארץ, ניהלו חנות למכירת פסנתרים ברחוב דיזנגוף ושמחה היה ידוע כתורם למוסדות לאומיים רבים ולצדקה. בפרוץ מלחמת-העצמאות התגייס אף בטרם נקרא לעשות זאת ושירת בחטיבת "כרמלי", על אף מחאות קרובי משפחתו, באומרו: "לא אוכל לשבת בחיבוק ידיים בזמן שבחורים יהודים לוחמים בחזיתות; עלינו לעשות כל שבאפשרותנו כדי לנצח ולהכין מקום מבטחים לאחינו שניצלו מן הגיהנום של מטה…" הוא השתתף בכיבוש חיפה, ובקרבות ג'נין. בחופשתו האחרונה נשא לו אישה. שמונה ימים לאחר נישואיו, ביום י"א בחשוון תש"ט (13.11.1948), בשעה שנסע במכונית בכביש ראש פינה-מטולה, עלתה המכונית על מוקש ושמחה נפצע אנושות ומת מפצעיו בבית-החולים הצבאי שהובא אליו. הובא למנוחות-עולמים בבית-הקברות הצבאי בראש פינה. חברו אברהם מקיבוץ גליל ים פרסם רשימה לזיכרו בעיתון "הארץ" ובה מתואר שמחה כ"אדם מכניס אורחים שלא אחת ולא שתיים הגיע אליו חבר, עולה חדש ותמיד מצא בביתו פינה חמה, שולחן ערוך ומזומנים לסידורים ראשונים".