מלניק, ודים

בן יחיד לאסתר וגרי. נולד ביום י"ז באדר א' תשכ"ב (21.2.1962) באוקראינה, שם גדל והתחנך. ודים סיים לימודיו בבית-ספר לאחיות ואחים. בנובמבר 1980 גויס לשורות הצבא הסובייטי. במהלך שירותו הצבאי, שימש ודים כאח רפואי צבאי במשך שנתיים. בתום שירותו הצבאי, התקבל ודים לפקולטה לרפואה כללית, וביולי 1989 סיים לימודי תואר שני בהצלחה. ודים עבד כרופא מרדים במכון למדע ומחקר בתחום האונקולוגיה, ובדצמבר 1990, במלאת לו עשרים ושמונה שנה, עלה ארצה בלוויית משפחתו, שקבעה מקום מגוריה בצפת. עם הגיעם ארצה, עבר ודים בחינות הסמכה וקיבל את רשיון הרפואה הישראלי שלו. בשלהי מאי 1994, התגייס ודים לצה"ל, ושירת כרופא בחיל הרפואה. בד בבד, קיבל רשיון של קצין רפואה מטעם הצבא. ודים היה לרופא מרדים בבית החולים הממשלתי "זיו" בצפת, שם החל כמתמחה והמשיך כרופא מן המניין במחלקת הרדמה וטיפול נמרץ. בשנת 1995 נישא לבחירת לבו, אמיליה, ובתום אותה שנה נולד בנם הבכור, נתן. בשלהי ינואר 1997 נקרא ודים לשירות מילואים, בו שירת כרופא ביחידה קרבית מובחרת. במהלך המילואים, בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), אירע אסון המסוקים. שני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב, ושבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם ודים. בן שלושים וארבע היה ודים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בצפת. הותיר אחריו אשה, בן ואם. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן. באיגרת ניחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "ודים שירת כרופא בגדוד רפואה של עוצבת 'אתגר' בפיקוד צפון, ותואר על ידי מפקדיו כקצין מקצועי, בעל רמה אישית גבוהה, שמילא את תפקידו במיומנות ובמסירות. ודים הפגין רוח התנדבות ונכונות לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת, הוא היווה דוגמה ומופת לפקודיו, הן כרופא והן כאדם." מפקד היחידה הוסיף וכתב: "במשימתו האחרונה הפגין ודים את אותן תכונות שכה בלטו באישיותו – יוזמה, מוטיבציה לשרת ולתרום, רצון ללמוד, להשפיע, לחנך ולהיות מופת לפקודיו החובשים, כאדם וכרופא. החיילים שהיו סביבו לא הספיקו ליהנות מיכולתו המקצועית הגדולה של ודים כרופא ומאופיו השקול והנבון. ודים נפל, תוך שהוא מגן בגופו על ביתו שבגליל."