מלמד, משה (“משה’לה”)

בן נחמן ולאה. נולד ביום ט' בניסן תש"ט (8.4.1949) בקיבוץ דפנה ולמד בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון "הר-וגיא" בדפנה. משה גדל על אדמת דפנה וספג את יפי הטבע וזיו המקום. הוא היה קשור למשק ולחבריו בכל נפשו ובלט בקרב חבריו בטוב-לבו, באחריותו ובמסירותו. הוא היה חובב ספורט ושיחק בכדורגל. כן היה חבר בתנועת "הנוער העובד" של חטיבת בני הקיבוץ. התכונות המצוינות שהתבלטו בבית-ספרו ובעבודתו במשק מצאו את ביטויו גם בצורה בה מילא את תפקידו בצבא. משה גויס לצה"ל בנובמבר 1967 והתנדב לשרת בחיל-הצנחנים. הוא עמד במאמץ הגופני הקשה באימונים ובמסעות המפרכים מהגולן ועד התעלה. בכל יום של פנאי היה בא הביתה, לובש בגדי עבודה והולך לעבוד בענף האהוב עליו – ענף עצי הפרי. לחבריו היה הוא סמל של בן-קיבוץ, המשלב פשטות ותמימות במסירות ובנאמנות. הוא שיתף את כל חבריו הקרובים בחלוקת החבילות שנשלחו אליו לעתים מזומנות מהמשק. הוא עצמו כמעט שלא טעם מהן. הוא היה קשור באמונה תמימה למשק ולמטע; אמנם לא התנזר מהנאות העיר, אך ראה בה רק מקום להתבדר ולהינפש. מקומו הטבעי היה במרומי הגליל, במשק שלו. משה ביקש להיות חבלן אך היו שסברו שתפקיד של רגם מתאים לו יותר והוא נשלח למחלקת המרגמות. אך הוא לא ויתר על רצונו ואחרי זמן-מה עבר קורס חבלה. קור רוחו ותושייתו היו לשם-דבר. בשיירה שהופצצה היה הוא היחיד שקם וארגן את פינוי הפצועים. הצל"ש הטוב ביותר שזכה בו, היה הערכת חבריו על מעשהו זה. ביום ב' במרחשון תש"ל (14.10.1969) נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בדפנה. במכתב תנחומים להוריו ולקיבוצו כתב מפקד גדודו: "דרך ארוכה עשה עמנו. שנתיים חלפו מאז התגייס, שנתיים של אימונים מפרכים ומלחמה בלתי פוסקת. כחייל וכסמל בצנחנים השתתף במרדפים בבקעת-הירדן, ארב למחבלים ברצועה ולקח חבל בקרבות לאורך התעלה. את מותו מצא כחבלן בשעת סיור לבדיקת מיקוש בבקעת הירדן – – – ישבנו בתעלה. מדי ערב יצאו שיירות אספקה למוצבים – שיירות שהיו מופגזות ומטווחות על-ידי תותחים מהגדה שממול. לעיתים קרובות חזרו מלווי השיירות פצועים. משה ביקש ללוות את השיירות וכשחזרו כתב הביתה – כי ביתו היה בראש דאגותיו. בחור שמח היה ואוהב את החיים. החיים נראו בעיניו יפים ותמיד גער באלה שהתאוננו על קשיים. אך מעל לשמחה ולקלות שבה קיבל את חיי הצבא היה דבר אחד קדוש בעיניו – משפחתו וביתו – – ". עלון הקיבוץ "עלי דפנה", שיצא לאור ב"שלושים" לנפלו, הוקדש לו; בשנה למותו, הוציא הקיבוץ לאור חוברת בשם "האם ובנה", לזכרו ולזכר אמו, שנפטרה חצי שנה לפניו.