מלל, חיים (“קיקו”)

בן נסים ומזל. נולד ביום ה' באב תש"י (19.7.1950) בראשון לציון ולמד בבית-הספר היסודי "חביב" בראשון לציון ובגימנסיה הריאלית. הוא היה ספורטאי מחונן והצטיין בעיקר בריצות ארוכות המצריכות כושר גופני רב, כוח רצון והתמדה. הוא הפליא בקפיצה למרחק ודומה היה שבריצתו רצה "לבלוע" מרחקים. הוא אהב גם את השחייה. חיים היה פעיל בגדנ"ע – בחוג הקליעה ובגדנ"ע אויר. הוא נהג לצאת למטווחים והיה בונה דגמי מטוסים. בשעותיו הפנויות היה מתעמק בספרי מדע שונים. מעולם לא היה מן הקופצים בראש. נער צנוע ועניו היה, שקדן וחרוץ בלימודים. הוא היה נאמן לחבריו, נהג בהם כבוד ובהתחשבות והשתדל תמיד לעזור להם. בחיי הכיתה היה שותף פעיל והשתתף ברצון בפגישות שלפני הבחינות, כשהוא מדגים בצנעה את ידיעותיו ומקבל בשלוה ובכבוד את דעת הזולת. הוא לא היה חבר בתנועת-נוער, אולם אהב לצאת עם חבריו לטיולים ולמסעות בכל רחבי הארץ. הוא אהב מאוד לטפל בפרחים בגינה שבחצר ביתו ואהב להאזין למוסיקה קלאסית. עם סיום לימודיו בבית-הספר התיכון וקבלת תעודת הבגרות, התקבל חיים לעתודה האקדמית. אולם דרך זאת לא קסמה לו. דעתו לא היתה נוחה מן הרעיון שהוא יישב על ספסל הלימודים בעוד חבריו ייצאו לצבא, לכן סירב להצטרף לעתודה האקדמית, אף-על-פי שהוריו לחצו עליו להמשיך בלימודים. הוא גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1968 והוצב לחיל-השריון. הוא היה מסור מאוד לחבריו ביחידה ובצאתו לחופשה היה ממהר לחזור לבסיס כי "אם אני איני חוזר בזמן", היה אומר, "חברי לא יצא בזמן לחופשתו". בשריון הוא עסק ב"כלים" שחייבו ידע טכני רב והטכניקה הייתה אהובה עליו מאוד. הוא הצטיין בחוש טכני מפותח ונהג בכלי הנשק ובציוד המשוכלל שהופקד בידיו באחריות מרובה. הוא עבר מקורס אחד למשנהו והתלהב מאוד מחיי הצוות ועוד יותר מן ה"כלי" רב-העוצמה, כי אלה קסמו לו מאוד. כשלושה שבועות לפני נפילתו בא הביתה לחופשה, ואגב סיפוריו על סיני ועל הטנקים, הביע את רצונו להמשיך ללמוד. הנער חושל בצבא והפך לגבר, צעיר בגילו אך בוגר באורח מחשבתו ובהתנהגותו. מטבעו שאף לנהל את חייו בשקט ובשלווה ובאהבה לכל, כי מעולם לא הרע לאיש ולא צעק חמס על דרכי-עולם. הוא לא חשש מפני המחר ותמיד היה אומר לאמו, ברצותו להרגיעה: "אין לך מה לדאוג, מה שיקרה לחברי יקרה גם לי". ניתנו לו הזדמנויות אחדות למלא תפקידים שיגרתיים ("ג'ובים"), אך הוא דחה אותם בכל תוקף באומרו: "חברי הולכים לקווים ואני הולך אתם". בחופשתו האחרונה נפרד מעל כל בני המשפחה בנשיקות – ולאביו אמר: "דאג לפרחים שבחצר". עובדה זו מוכיחה על הנפש היפה שפיעמה בקרבו. הוא לא גילה לאביו את חששו שמא לא ישוב הביתה ובשעת הפרידה הביע את דאגתו לפרחים אשר במו ידיו שתל בחצר הבית. ביום ח' בשבט תש"ל (4.2.1970), נפל חיים בעת מילוי תפקידו, בטפלו בטנק. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בראשון לציון.