מלכה, יום-טוב (“טובי”)

בן אליהו ורחל. נולד בשנת תש"ט (1949) במרוקו. סיים שם בית-ספר יסודי. אחרי שלמד שנת תיכון אחת בישיבת חב"ד עלה עם משפחתו ארצה. היה בן מסור מאוד להוריו. כבר בצעירותו היה לו קול ערב מאוד והיה משמח את לב כל שומעיו בשירים עבריים. הוא אהב לשיר ולנגן בגיטרה. אמנם בישיבת חב"ד לא לימדו זמרה אך הוא השתדל והצליח ללמוד ומאז המשיך בכך עד יומו האחרון. לאחר עלותו ארצה התיידד עם חברים אחדים ויחד אתם הקים להקת-קצב שפעלה בנתניה. הוא ידע עברית עוד מחוץ-לארץ ולכן בנקל מצא לו מהלכים בחברה והסתדר בכל מקום. הוא עבד במלטשת יהלומים בנתניה והיה אהוד על חבריו-לעבודה ועל מנהליו. בפי כולם היה מכונה "טובי, בעל קול הזמיר". לפני גיוסו לצה"ל הקדיש מזמנו הפנוי לכתיבת שירים (השמורים בבית-הוריו עד היום). אלה היו שירי אהבה, אהבת החיים המאושרים והמרים כאחד, וגם שירי התרגעות וגעגועים. טובי גויס לצה"ל בפברואר 1968. הוא נפרד מחבריו-ללהקה, אך ידידותו עמהם נמשכה ובכל פעם שיצא לחופשה היה לוקח את הגיטרה והולך אליהם לבלות עמהם. גם כאזרח וגם כחייל היה טובי עליז וחייכן ולא התלונן אף פעם, גם אם היו חייו בצבא קשים. תמיד ידע לומר את המלה המעודדת ברגעים קשים ובלכסיקון שלו לא נמצאה המלה "יאוש". חבריו בצבא העריצו אותו על סבלנותו ועל שמחת-החיים שבו. יום אחד נפצע קשה בצומת המיתלה בסיני וביום ב' בתמוז תשכ"ט (18.6.1969), שמונה ימים לאחר שנפצע ונאבק עם מר-המוות בבית-החולים המרכזי באר-שבע, מת יום-טוב מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה. הסמג"ד נפרד ממנו בשם קציני הגדוד וחייליו ואמר כי הוא "היה מקובל ואהוב על חבריו ורע נאמן ויקר. עם גמר תקופת האימונים הפך יום-טוב לחייל קרבי, ללוחם, אשר בעבודה יומית קשה ומפרכת, תוך סיכון מתמיד ומול אש-האויב, שירת את עמו ומולדתו. הביצורים שהוצבו בסיני בהשתתפותו של יום-טוב הם אשר מקנים היום את הביטחון לחיילינו והופכים את תעלת סואץ למאחז איתן של צה"ל מול האויב המצרי". אחרי נפילתו הוציאו חבריו לאור חוברת על שמו ולזכרו.