מלי, יוסף
בן צפורה ומאיר, נולד ביום י"א בסיוון תר"ע (18.6.1910) בעיר חמילניק שבפולין. בהיותו כבן 16 כבר נשא בעול פרנסת הבית. באותו זמן פעל גם כראש הקן של "השומר הצעיר". ב-1.6.1936 עלה לארץ והצטרף לקיבוצו אשר ישב תחילה בנחלת יהודה ומשם עבר לנגבה. אחד ממעצבי דמות הקיבוץ. איש-משק מובהק, שהתמסר במיוחד לעבודה בגן-הירק. לאחר הקמת המדינה ופלישת צבאות ערב, הגיע הצבא המצרי לסביבות נגבה ובימי ההפגזות, כשהגן הלך ונהרס לנגד עיניו, דיכא הדבר את רוחו. יוסף היה אחד מפעילי הביטחון במשק ובבוא היום נקרא למלא את מקומו של יצחק דובנו, מפקד המקום, שנפל בשעת הפגזה. יוסף התייצב מיד בראש המגינים. שקט וצנוע היה מהלך בין העמדות, מעודד, מרגיע ונוסך אומץ בלב חבריו. כשדובר במשק על הוצאת חלק מן החברות-האמהות, התנגד לכך ותבע שגם ההורים יישארו כולם במקום. היה אומר, כי יש להיפרד רק מן הילדים ולהכין אותם לכל אשר עלול לקרות. וכך נהג גם הוא, כאב. "אני מאמין שנעמוד נגדם. הרי אנו אנשי פלדה מן הדור החדש. את נגבה לא נעזוב ללא קרב וקרבנות" – כך כתב לאחותו, חברת קיבוץ בית אלפא, בעצם הימים הקשים של המצור ששם האויב על המשק. יוסף תבע בעקשנות להשתמש בעמדות למטרות תצפית ופיקוד למרות הסכנה שבדבר. ביום כ"ד באייר תש"ח (2.6.1948), בעת ההתקפה המצרית הגדולה על נגבה, נפל בעמדה, שספגה את האש הקשה ביותר, כשהוא נותן פקודות בקטע שלו. יוסף הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנגבה. הניח אישה וילד.
