מליק, מיכאל-יצחק (איצ’ה)

יצחק (איצ'ה), בן יוכבד ובן-ציון, נולד ביום כ"ב בתשרי תשי"א (3.10.1950) ברחובות. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר של החינוך העצמאי ברחובות. אחרי-כן למד במשך חמש שנים בישיבת "הישוב החדש" בתל אביב. איצ'ה, כפי שקראו לו בני משפחתו וחבריו, היה תלמיד מצטיין בבית-הספר היסודי, והתנהגותו הייתה ללא דופי. הוא היה אהוב על חבריו ועל מוריו. תמיד עמד במרכז הפעילות החברתית והלימודית בכיתה וביחוד הצטיין ביכולתו הרבה בלימודים ובנכונותו לתרום מידיעותיו לכל מי שנזקק לסיוע. כל בעיה שנתעוררה היה פותר ועל כל שאלה היה משיב בטעם ובתבונה. כשרונותיו הרבים ניכרו כבר בגיל צעיר, וביחוד בלט חוש ההומור המיוחד שלו, שהיה חביב כל כך על חבריו. איצ'ה מעולם לא היה בודד. תמיד היה מוקף חברים שביקשו את קרבתו. הם באו לביתו, שהיה מעין "מועדון" בשבילם, ונהגו להכין שם את שיעורי הבית שלהם, לשחק ולשוחח. הבית היה תמיד פתוח, ותמיד היו בו חברים באים והולכים. אולם עם כל קשרי החברות הענפים שפיתח מעולם לא הזניח את חובותיו לבית. הוא היה ממושמע והכבוד שרחש להוריו שימש דוגמה ומופת לכל מכריו וידידיו. המעבר ללימודים התיכוניים, שינוי הסביבה והחברה, וביחוד הנטל הרב הכרוך בלימודים המעמיקים יותר, נתנו את אותותיהם באיצ'ה. הוא הפך מילד שובב לנער מתבגר, שהקדיש את כל זמנו ללימודים, ובעיקר ללימוד הגמרא. עד מהרה נקלט איצ'ה גם בחברתו החדשה. חבריו גילו את מעלותיו ותכונותיו הטובות, וגם בבית-הספר התיכון היה דמות מרכזית בתחום הלימודים ובתחום החברה. בתקופה זו התחזקה אהבתו ללימודים, ונתגלתה נכונותו העצומה להשקיע בהם את כל כולו. עם סיום לימודיו התיכוניים התלבט איצ'ה בבחירת דרכו, ולבסוף בחר ב"ישיבת-הסדר", המשלבת לימודים עם שירות צבאי. הוא ראה במסגרת זו את ההזדמנות הטובה ביותר ללון באוהלה של תורה ויחד עם זאת לקרב רחוקים ולהכניסם לתוך האוהל. זו הייתה שאיפתו, ולדעתו ניתן היה להגשים אותה אך ורק במסגרת של "ישיבת-הסדר". תחילת דרכו בישיבה הייתה כרוכה בהשקעת מאמץ נוסף בלימודים, וביצירת קשרים חברתיים. אולם אט אט התגלה איצ'ה בישיבה כאיש אשר רוח בו. שוב נוכחו מוריו וחבריו ביכולתו הלימודית. בעיקר משכה את איצ'ה ספריית הישיבה, שם עשה לילות כימים בעיון בספרים רבים ובליבון בעיות הטעונות בירור. דרך עניינו בספרים והכרותו אותם, הגיע איצ'ה לניהול "אוצר הספרים" של הישיבה. הוא ניהל וארגן אותם, ואז גם החל לצאת מאלמוניותו ועד מהרה היה לשם דבר וכתובת לכל שואל. כל מי שנזקק לסיוע רוחני או מעשי פנה אליו והוא הפך ל"מוסד" בישיבה. בגלל אהבתו לספרים, הרבה ברכישתם לספרייתו הפרטית. יחד עם זאת שאף תמיד להחדיר אהבה זו גם בחבריו ללימודים, והם פנו אליו בבקשות ייעוץ, איזה ספרים כדאי לקנות והוא היה מוכן אף להלוות להם את הכסף הדרוש; אולם עיקר עיסוקו היה הלימוד, ובזכות ידיעותיו הרבות היה עמוד התווך של הישיבה. הוא היה מדיר שינה מעינו ושב ללמוד. תמיד היה מאיר פניו לכל, ובזכות זאת רכש ידידים שאהבו אותו והעריכוהו מאוד. יצחק גויס לצה"ל בסוף ינואר 1970 במסגרת הנח"ל, והחל את דרכו בנח"ל המוצנח. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לצניחה, הועבר לחיל השריון, שם עבר קורס למקצועות טנק והוכשר כטען-קשר בטנק. איצ'ה היה חייל מצטיין ומפקדיו אהבוהו. הוא רכש ידידים רבים גם ביחידתו הצבאית, בזכות חוש ההומור שלו ובזכות יכולתו להסיר עצבות ורוגז. אולם בעיקר העריכוהו חבריו בזכות יושרו הרב, שהפך לשם דבר, נתנו בו אמון כה רב, עד שפעמים רבות בחרו בו לארגן את נושא החופשות הרגיש. שאיפתו של איצ'ה הייתה להמשיך בלימודים לאחר תום שירותו הצבאי. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יצחק בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. בקרב שהתחולל ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), ליד נפח, נפגע הטנק של איצ'ה באש נ"ט והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו הורים ואחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "יצחק הי"ד שירת ביחידת שריון והיה בין החיילים האהובים ביותר, בשל תכונותיו הטובות, אשר הבולטות שבהן היו אהבת הזולת ועזרה לחברים. המילים "והגית בו יומם ולילה" קבלו אצלו משמעות מעשית, בהיותו קובע עתים לתורה אף בשרתו ביחידה. היה בעל אופי שקט ונוח ומעולם לא השמיע טרוניות או התווכח עם חבריו. השכנת שלום בין אדם לחברו הייתה רק אחת מהמצוות, אשר ליוו את דרכו ביחידה".