מליק, דוד (דיוי)

בנם בכורם של פנינה וחנוך, נולד ביום כ"ו בטבת תשכ"א (14.1.1961) בבת-ים. דיוי החל ללמוד בבית-הספר הממלכתי דתי "צפורי", והמשיך וסיים בהצטיינות את בית-הספר התיכון הדתי "בית-וגן" במגמה הריאלית. מגיל רך גילה דיוי עצמאות מחשבתית ובלט בתפיסתו המהירה ובנחישות ההחלטה. דיוי אהב קריאה וממש "בלע" ספרים: אנציקלופדיות, ספרי מדע על גרפולוגיה, אסטרונומיה ואלקטרוניקה, ספרי הומור ספרות מדע-בדיוני. לעתים הוא קרא שני ספרים ביממה. כאשר סיים לקרוא ספרים בספרייה אחת נרשם מיד לאחרת עד שהגיע לספריית "בית-אריאלה" בתל-אביב, אף שהיה תושב בת-ים. דוד היה חבר פעיל בתנועת הנוער הדתי "בני עקיבא", בשבט "רעות", והשתתף בהתלהבות בכל הטיולים ומחנות הקיץ ובפעולות הגדנ"ע. הוא עסק בספורט, הקפיד לבצע תרגילי כושר ואף מצא פנאי להאזנה למוסיקה, למשחקי שחמט ולגדל בעלי-חיים: תוכים ודגים. ולהתרועע עם חבריו הרבים. אהבה נוספת שלו הייתה הבישול – ובעיקר אפיית עוגות. בצד היותו תלמיד מצטיין, ידע דיוי גם להשתובב, להתבדח ולהתלוצץ. חבריו כינוהו "הלץ של הכיתה", ואמרו עליו ש"היה לו חוש הומור נדיר מתובל במעט ציניות". דיוי השתתף בחוג לאלקטרוניקה באוניברסיטת תל-אביב, במסגרת חוגים לנוער שוחר מדע. מכיוון שהצטיין במקצועות הריאליים, חשב תחילה ללמוד הנדסת אלקטרוניקה או מדעי המחשב בעתודה אקדמאית, אולם זמן קצר לפני הגיוס חזר בו מכוונתו זו והחליט להקדיש את עצמו ללימוד תורה, תוך כדי השירות הצבאי. דיוי סימל את "החיים" בהתגלמותם. דוד גויס לצה"ל במחצית אפריל 1980, ובמסגרת "ישיבות ההסדר" התנדב לשרת בחיל-השריון. לאחר שעשה תקופה מסוימת בישיבת הסדר בקריית שמונה, הוא סיים את הטירונות כחניך מצטיין מחלקתי וצורף לגדוד השריון "עוז77-". הוא למד את מקצועות הטנק, והיה לנהג טנק. גם את תקופת הלימוד השנייה שלו עשה דיוי בקריית-שמונה, ועבר בה את "חודש הקטיושות". הוא התנדב למשמר האזרחי בעיר ועזר לתושביה שנפלו ברוחם. כאשר הרגיש דיוי כי מיצה עצמו בישיבה בקריית שמונה, עשה מאמצים רבים והתקבל לישיבת "הר עציון" באלון שבות שבגוש עציון. בישיבה זו הוא הספיק ללמוד מחצית שנה בלבד, עד שנקרא לשירות צבאי נוסף במסגרת חטיבת השריון. שירות זה היה נעים לו הרבה יותר, מכיוון ששירת בפלוגת "הסדרניקים", שבה אפשרו קציני הסגל לנהל אורח-חיים דתי והווי מיוחד. כשפרצה מלחמת שלום הגליל, נטל דוד עם יחידתו חלק בקרבות עזים בציר החוף. ביום י"ט בסיוון תשמ"ב (10.6.1982), אחרי שבע שעות של לחימה קשה, בעת שעזר לחלץ פצועים וטנקים פגועים, נפל דיוי בקרב פריצה מול כח קומנדו סורי בחאלדה שבלבנון. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. לאחר נופלו, הועלה דיוי לדרגת רב-טוראי. הוא הניח אחריו הורים ואח. מפקד פלוגתו ציין כי "דוד תפקד כנהג-טנק מקצועי עם הרבה רצון טוב והתייחסות חיובית לתפקידו, וזאת בשקט ובענווה שגרמו לחבריו ולמפקדיו לאהדו. השקט הנפשי שלו התבטא רבות במהלך המלחמה, כאשר עבר מהטנק שלו שנפגע לטנק אחר וביחד עם המ"פ חילץ פצועים וטנקים משטח האויב. דוד הרגיע את הפצועים ועודדם, כל זאת מתוך שלווה נפשית ורוגע שגרמו להרגשת ביטחון אצל חבריו הפצועים ולחיוך". במכתב התנחומים, ששלח מפקד הגדוד למשפחה השכולה, נכתב: "דוד היה ידוע בשקט הנפשי שלו, בכוח הרצון העז ובענווה. במהלך הקרב נפגע הטנק שבו נהג. דוד עבר לטנק אחר ויחד עם סגן מפקד הפלוגה, חילץ פצועים וטנקים של כוחותינו משטח האויב תחת אש צולבת. התושייה שגילה, שלוות הנפש והתפקוד בלא חת ראויים להערכה ולמופת". ספר תורה על-שמו ולזכרו נכתב והוכנס לבית-הכנסת של "בני עקיבא" בבת-ים. הספרייה בבניין החדש של ישיבת ההסדר בקריית שמונה נקראת על-שם ששת תלמידי הישיבה ומפקדים, שנפלו בקרב, ודוד ביניהם. פינת זיכרון על-שמו נקבעה בישיבת "הר-עציון". ספר ושמו "לדוד האלון השביעי", המספר את קורות חייו, ומביא דברים לזכרו ופרקי לימוד לעילוי נשמתו יצא לאור בהוצאת המשפחה.