מלינצקי, אריה (אריק)

אריה (אריק), בן אסתר, ילידת הארץ ומשה, מניצולי השואה, נולד ביום ב' בתשרי תשי"ג (21.9.1952) בתל אביב. הוא למד בבית-הספר על-שם דובנוב בתל אביב, ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון בכפר-הירוק. אריה היה בן נאמן להוריו ולמשפחתו. הוא היה קשור אליהם ומוכן להושיט עזרה, הן בבית למשפחתו והן לחבריו, לפקודיו ולחברה בכלל. אוזנו הייתה קשבת והוא היה ער לנעשה סביבו. בכל מצב שיכול היה לעזור – עשה זאת מכל לבו. תקופת הלימודים בכפר הירוק חישלה אותו, הוא נעשה עצמאי ומעורה היטב בחיי החברה. שם גם גמלה בקרבו ההחלטה: – כאשר אתגייס, אהיה ביחידה קרבית. ואמנם כך גם היה. אריה גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971 והוצב לחיל השריון. הוא התנדב לצנחנים, אך מסיבות רפואיות לא נתקבל, ואז החליט להתנדב לשריון. הוא רצה לשרת ביחידת טנקים, אבל נשלח לחרמ"ש. בכל זאת השלים עם כך והחליט להתמסר לתפקיד שהוטל עליו. הוא השתלם בסדרה של קורסים, והם היו לא קלים, כי הוא היה בעל מבנה גוף צנום כשהתגייס לצבא. קודם כל עבר טירונות, אחרי-כן קורס מ"כים, ולבסוף קורס קצינים ועוד השלמה. כל זאת עשה בשקט, במסירות, בלי להשמיע מלה של טרוניה. הביתה היה מגיע פעם בשלושה שבועות וגם על זאת לא התלונן. אך כאשר בא, נהנה מהאווירה הביתית, מהמשפחה הסובבת אותו והאוהבת אותו. ואמנם לאחר כל הקורסים והעבודה המאומצת הפך לגבר חסון ומחושל. הוא הוצב ביחידה בסיני, שם הדריך חיילים שלושה חודשים ברפידים ושלושה חודשים עשה אתם בקו, וכך חוזר חלילה. היה חובב ספורט ושיחק בכדורגל. הוא היה קצין מצוין וחבר נאמן, אחראי ומסור לתפקידו, דואג לפקודיו ואהוב על חבריו. מפקדיו העניקו לו את "אות השירות המבצעי". הוא השתדל שלא להדאיג את הוריו, ולא התאונן על האימונים המפרכים ועל חיי השדה הקשים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח אריה עם יחידתו לחזית בסיני והשתתף בקרב הבלימה נגד כוחות המצרים, שצלחו את תעלת סואץ. ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) נפל בקרב בהצטלבות הצירים "עלקת-לכסיקון", צפונית לקנטרה. הוא חש עם פקודיו להציל את חיילי מעוז "מילנו", ובדרך נתקלו במארב של חיילי קומנדו מצרים. בקרב שהתפתח השמיד אריה כמה כלי רכב של האויב, עד אשר פגע טיל בנגמ"ש שלו והרגו במקום. תחילה נחשב כנעדר, אחרי-כן הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אריה דבק במשימתו, תוך גילוי אומץ לב והכרה בשליחות שמילא".